שיחה על מאמר:

"ענין חשיבות הכרת הרע - א"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 5
לאחר עריכה 21.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "ענין חשיבות הכרת הרע - א"

יש לשבח את הרב ברוך אשלג על המאמרים שלו, על כמה שהכניס בהם ועל כמה שניסה ורצה לעשות מהם גשר, אמצעי, בין מה שהמקובלים כותבים במאמרים שלהם, בצורה קשה להבנה, לבין איך שהתורה מדברת במשנה ובגמרא, על עבודת ה', בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, ולקשר אותם עם ההסברים שלו איך הנושא הזה מבואר שם.

הנושא הזה של עבודת ה', בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, הוא הנושא העיקרי שלנו. מטרת העבודה שלנו היא להגיע לגילוי הבורא בתוך הכלי שלנו. גילוי הבורא בתוך הכלי, נקרא גילוי היחיד, גילוי שליטת היחיד, גילוי "הוא ושמו אחד", הגילוי שאין עוד מלבדו, גילוי רשות היחיד. את הגילוי הזה מתחילים מהמצב ההפוך, מפני שאת הכלי הזה לגילוי הבורא, על האדם לבנות בכוחות עצמו. עליו להידמות לבורא, בעצמו, בבחירתו וביגיעתו. יוצא, שדרכו של האדם מתחילה ממצב של חוסר הכרה כלפי מציאותו בתוך ה', בתוך הבורא, בתוך מחשבת הבריאה, בתוך "רצונו להיטיב לנבראיו". שקודם יש אור, ולאחר מכן באור הזה מתהווה הכלי. בשלבים כאלה על אדם לגלות איפה הוא נמצא. קודם הוא לא שואל את עצמו על מציאותו, כמו דרגות דומם, צומח וחי ואחר כך מתחיל לשאול את עצמו איפה הוא נמצא, שאלה שמתפרשת בתוכו כ"מהו הטעם בחיי?", כשאלה על המקור שלו - מי נותן לי את החיים? מאיפה אני מקבל? למי אני חייב? מהו מקור החיים? לאן אני חייב להגיע? מהי המטרה שלי?

השאלה על המקור באה, כשהאור מתחיל להראות את עצמו לכלי. כמו בבחינה א', שהאור מראה לה שהוא בא מבחינת שורש. שהוא לא רק תענוג שנמצא בתוך הכלי, אלא נותן התענוג, המקור, העליון, מראה את עצמו לרצון לקבל, ואז הרצון לקבל מתחיל חוץ מלבקש תענוג, לשאול מהי הסיבה לתענוג. כלומר, האדם ששואל: "מהו הטעם בחיינו?" כבר לא שואל, למה יש לו או אין לו טעם בחיים, אלא השאלה שלו היא למעלה מהטעם, על המקור, שממנו באים הייסורים או התענוגים.

השאלה הזאת מובילה את האדם באופן טבעי, לחקור את מציאותו, ומתעוררת בו בכל מיני מקרים בחייו. ואז הוא מתחיל לבדוק ולראות שהוא בהחלט רוצה להנות, רוצה להשיג, רוצה להבין, אלא שהעולם מפריע לו, כי בעולם הזה הוא לא מגלה את כוח היחיד. אבל כאשר האדם מתקדם בלימוד שיטת הקבלה, הוא על ידי פעולות מכוונות מזמין על עצמו אור מקיף, ודרכו מגלה ורואה שיש כוח המעורר אותו לחיים ואז מרגיש את עצמו כנגד הכוח הזה, מתחיל להיות בדרישה לכוח הזה, למה הוא לא מקבל ממנו מה שהוא רוצה, מה שמגיע לו לפי היגיעה שלו ולפי הרצון שלו. בכך האדם מרגיש רשות היחיד של רשות עצמו, ש"האני" שלו שולט, מעט ממדרגת פרעה שאומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?". אבל לאט לאט ובהדרגה כתוצאה מהשפעת האורות המקיפים, אם האדם עושה פעולות שהמקובלים ממליצים לו, אז הוא מתחיל להבין שהרשות אינה שלו, אלא רשות משותפת שלו ושל הבורא ואז האדם עובר לרצון להיות כמו בורא. שאמנם יש אני והוא, אבל אני רוצה להיות כמוהו. ואם האדם נעשה כבורא, אם מתגלה בו, בתוך הכלים שלו, שליטה בלעדית של הבורא, אז הוא מגיע לגמר תיקונו. כלומר, הדרך של האדם מתחילה מרשות היחיד שלו עצמו, ועוברת לרשות משותפת שלו ושל הבורא וממנה לרשות הבורא ובכל מצב ומצב באמצע הדרך יש הרבה הבחנות.

והעבודה הזאת, אומר רב"ש, עליה להתגלות כעבודת הפרט וכעבודת הכלל. למה? בעל הסולם מסביר במאמר "דור האחרון", שאמנם הנשמה הכללית הנקראת "אדם" או "אדם הראשון", היא מערכת אחידה, שבה כל פרט חשוב, אבל לאחר התחלקותה לחלקים רבים, הנשמות מתפלגות לחשובות פחות ולחשובות יותר לפי סדר תיקונן, לפי חשיבות התכללותן. כמו בגוף.אמנם הגוף לא יכול להיות שלם, בלי שתיתקן הנשמה האחרונה ותצטרף לגוף הכללי. אבל יש במבנה של הנשמה, התפלגות של חשיבות במבנה של פירמידה. הכלל נמצא בכמות גדולה בתחתית הפירמידה, ובראשה נמצא הפרט. לכלל ולפרט תורה שונה, כלומר, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי-בתים". אבל רק בתהליך התיקון, בזמן התפתחות הנשמות, ולא בגמר התיקון.

לכן, גם רשות היחיד שעלינו להשיג, משיגים את ההגדרה שלה קודם הפרט ואחר כך הכלל. וגם ההדרכה שצריך לקבל כדי להשיג אותה, שונה בין הפרט לכלל. אבל לא שלוקחים לדרך הקבלה רק את הפרטים, את היחידים, את הנשמות המיוחדות, ונוטשים את כל היתר. אסור להשאיר את הכלל ללא הדרכה איך להתקרב למטרת הבריאה. אלא חייבים לעשות הפצה כמה שיותר רחבה, למרות שמלמדים את הכלל ואת הפרט דברים שונים.

כמו שרב"ש אומר, על ההבדל בין תפילה של כלל לתפילה של פרט. בתפילה של כלל, האדם מתפלל שיהיה לו טוב, בלי שמסבירים לו מהם טוב ורע במובנם האמיתי, שטוב נקרא השתוות הצורה, תיקון פנימי, אלא מסבירים אחרת, כמו שרמב"ם אומר, של"קטנים", "נשים" ו"עבדים" מגלים לאט לאט מהו טוב, מהי רוחניות. שרוחניות היא השפעה, ביטול ה"יש", ריחוק מטבע הנברא והתקרבות לטבע הבורא, להשפעה. אבל גם מי שהולך בדרך הרוחנית, יש בו כלל ופרט. וגם הנשמה בתהליך ההתקדמות שלה, עולה מכלל לפרט ובדור האחרון, אומר בעל הסולם, ישאר מבנה הפירמידה ויהיו כאלה שישתתפו רק בהסכמתם להיות שייכים לדור האחרון. וזה יהיה מספיק כדי לצרפם לתיקון, מפני שהם לא מסוגלים אחרת, לפי המבנה הפנימי שלהם. הם בדומה לחי, צומח ודומם, שמצרפים אותם ללא השתתפותם. אבל ישנם כאלה שחייבים לעבוד בהשתתפות מלאה, מפני שללא השתתפותם, הכלי הכללי בעל מבנה הפירמידה, לא יהיה מושלם. כי יש עבודה לפי אור מקיף, שהיא עבודה כלפי הכלל, ויש עבודה לפי אור פנימי, שהאדם משתוקק לאור פנימי, ומבין ומרגיש את חסרונו בכלי שלו שנמצא בעבודת הפרט.

לכן יש שתי צורות הדרכה, הדרכה שמיועדת לכלל והדרכה לפרט והן שונות זו מזו, ואפילו הפוכות, כמו שכתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי-בתים". כלומר, רב"ש נותן דוגמה, שתמיד צריך לומר לאדם מה שהוא רוצה לשמוע.
 

אם האדם רוצה להתקדם למטרת הבריאה, אם מטרתו לרכוש רוחניות בכל מחיר, אז מסבירים לו יותר ויותר נכון מהי רוחניות, ועוזרים לו לעשות ביקורת על מצבו הפרטי והאדם הזה שמח מהביקורת שמעבירים עליו, הוא שמח מגילוי הרע שלו, מפני שהרע שמתגלה בו עוזר לו להמשיך קדימה בעבודת הפרט, לראות חסרונות ובצורה כלשהי להשלים אותם. מה שאם כן כלפי הכלל, לא מגלים להם את רע שיש בהם. אלא ההפך, תמיד בשמחה, ללא שום ביקורת, בחוסר ביקורת, וכמה שיותר בשלמות. כלומר, לא להרגיש חיסרון בכלי, אלא להימצא בכלי כביכול מתוקן. מפני שהכלל לא מסוגל לעסוק בתיקונים, אין לו חסרונות לזה ואם אין חסרונות, אסור מבחוץ לגלות חיסרון למי שלא מסוגל להבין אותו, ולא כל שכן לתקן אותו.

רב"ש נותן דוגמא על אדם שנמצא לפני קניית חפץ, אז אפשר לומר לו כדאי או לא כדאי. אבל אחרי שקנה, חייבים לומר לו שקנה טוב. כלומר, ביקורת צריך להעביר בצורה זהירה ורק לאנשים שמסוגלים לתקן. אומרים רק לאדם שעוד לא קנה והולך לקנות ורוצה לקנות דבר טוב ומסוגל לקנות. אבל למי שלא מסוגל לקנות, או כבר קנה, לא אומרים, כדי לא להכשיל לו את חייו. כמו שכתוב ב"מגילת אסתר": "כרצון כל איש ואיש". צריך להתייחס לכל אחד לפי הרצון שלו. זו הגישה שצריכה להיות. אם הוא רוצה להתקדם, או אם הוא רוצה להישאר במצבו, רק שיהיה לו טוב. כלומר, אם הוא רוצה ללכת לאמת, לפי האמת ושקר, ולזלזל בהרגשת טוב ורע. או אם לא איכפת לו מאמת ושקר, אלא רק להיות שרוי בהרגשה טובה.

כחינוך הכללי לקבלה חייבים לעשות ההפצה גם לכלל וגם לפרט. אבל לכלל לתת ידיעה כללית בלי להדגיש חסרונות פרטיים, אלא להדגיש חסרונות של העם, את הסיבה למה העם סובל, למה כולם סובלים, כי "צרת רבים חצי נחמה", והם לא יקבלו את זה באופן אישי. ביקורת על הפרט להעביר רק לאנשים שנמצאים בקבוצה שלומדת קבלה. וגם אז לא בתור ביקורת, אלא לבנות ביחד סביבה כזאת, שהאדם ירגיש מתוך נוכחותו בסביבה הזאת, מה חסר לו לתיקון הפרטי שלו. כי הכרת הרע היא בכל זאת על האדם עצמו.

כל הדרך שהאדם הולך בה היא לגלות את רשות היחיד. כמה שרוצה ומסוגל להתכלל בכוח היחיד. אבל בכל היכולת שלו להיות בו כשותף אמיתי, נכון, לכל דבר, עם כל הרע שמתעורר בו. הדרך היא שהאדם לוקח את עצמו בשתי ידיים, כשתי מושכות כשרשות היחיד משמשת לו כדוגמא לפניו והאדם משתמש ברצון לקבל שלו מצד שמאל, ובכוח התיקון מצד ימין כדי להתכלל בצורה המירבית, המועילה ביותר, המכסימלית ביותר, ברשות היחיד. בכל הכוחות שלו ועם כל "האני" שלו, כשותף פעיל. המצב הזה נקרא שהאדם רוצה להגיע לשיתוף המלכות וזעיר אנפין דאצילות, עד שיהיו שווים, בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק.

כלומר, המטרה היא:
א - לגלות את רשות היחיד.

ב - לגלות עד כמה אני לא מסוגל להיות בה, כמה אני רוצה להיות בה, כמה אני מסוגל להשתתף ברשות הזאת. ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, להתכלל ברשות היחיד כשותף פעיל.

ודרגות ההתכללות של האדם, עם כל הרצון שלו, עם כל היכולות שלו, שהוא בהדרגה נכלל ברשות היחיד, עובר מרשות הרבים של אני והבורא, לרשות היחיד רק של הבורא. שנצמד, נכלל, נדבק, לאותה רשות בכל הרצונות שלו והמחשבות והמעשים. העבודה הדרגתית הזאת, היא סולם המדרגות שהאדם מתקדם ונכלל בבורא. והיא מתחילה מרגע שהאדם מקבל את טיפת הראשונה של הייחוד הנקרא "אין עוד מלבדו".
 

וכל העבודה שאנחנו עושים, בקבוצה, בפנימיות, כל אחד לחוד, בעבודת הפרט, בעבודת הכלל, גם בתוכנו בכלל ובפרט, היא עבודה רק של התכללות בתוך רשות היחיד אבל לא שהאדם מתבטל בה, לא שנעלם ונבלע בה, אלא מצטרף לה בכוחו, בעצמו, ביכולתו ובהכרתו ולכן, כל פעם שהאדם מגלה את גדלות הבורא, גדלות המטרה, נכונות שלו להתכללות, המביאה לו שמחה והתרוממות רוח, עלייה, אם לאחריה באים זמנים יותר קשים, עליו להבין שכעת מתווספים לו רצונות, שעדיין לא נכללים בייחוד הזה, שעוד לא צירף אותם להתכללות שלו בתוך הרעיון הזה של "אין עוד מלבדו".
 

וכאשר מתעוררות ההפרעות האלה, צריך מיד ללא הפסק לעבוד עליהן, כדי גם איתן להגיע לאותו מצב כמקודם, רק עם רצונות חדשים. לא למחוק אותן, אלא להבין שאיתן יחד. ואז הם הופכים למדרגה הבאה. כלומר, כל הזמן להימשך לייחוד למרות ההפרעות. והעבודה הזאת היא נקראת "עבודה למעלה מהדעת". שהפרעות הם דעתנו הנוכחית, והאמונה היא התכללות בתכונה דעל מנת להשפיע, למרות כל ההפרעות.
 

מה ההבדל ביחס של הקבוצה לציבור בין כלל לפרט?

ההבדל בין פרט וכלל בעבודת הקבוצה, שהפרט היא הקבוצה הפנימית, שהאדם נמצא בה עם החברים שמשקיע בהם והם משקיעים בו, שכולם נמצאים במרכבה אחת, בקומנדו אחד ונמשכים יחד למטרה. והכלל הוא היכן שהקבוצה מפזרת את הידיעה על תיקון העולם, על מטרת הבריאה, על מטרת החיים, על חובתו של האדם. ידיעה על הסיבה לכל הצרות שלנו. על החוק הכללי של הבריאה, שמושך את האדם לתיקון. אם בידיעתו וברצונו של האדם, הוא מרגיש את החיים שלו כטוב ואם ללא ידיעתו וללא מודעותו, הוא מרגיש את השפעתו עליו כרע. כל הדברים הכלליים, שעל קבוצת קבלה להסביר לקהל, שהם ידיעת החיים, ידיעת העולם. אין בהם שום סודות, אין בהם שום ביקורת פרטית או אישית, והם לא מחייבים את האדם. אלא הוא פשוט מכיר יותר טוב, את העולם שבו הוא חי, המונהג על ידי כוח אחד, מתנהג לפי חוק אחד, ונמשך למטרה אחת. והאדם אם הוא רוצה או לא, כחלק מהבריאה הוא נמצא תחת ההנהגה הזאת, וגם חייו וגם מותו לא מנתקים אותו מהתהליך הזה. אלא הוא כל הזמן נמצא בו, כי ההנהגה הזאת היא נצחית.

התהליך הזה יכול לעבור על האדם ללא ידיעתו, אבל הוא אינו פטור אותו מייסורים, אלא אם הוא בידיעתו, לפחות האדם יודע מה מקור הייסורים שלו ולמה הם קורים. אדם שיש לו ייסורים בדרגה כזאת שכדאי לו להתעניין ולדעת למה הוא סובל, הוא מתעניין ואם אין לא, אז הוא לא מתעניין. וכמו בכל דבר גם בעניין זה יש מבנה של פירמידה.
 

ישנם אנשים שסובלים מאוד ולמרות זאת לא מוכנים לשמוע. וישנם אנשים שכביכול סובלים רק קצת, יש להם הכל בחיים והם מסתדרים ומסודרים, אבל הקצת הזה של חוסר הרגשת השלמות, חוסר הרגשת התכלית בקיום, הוא כבר במידה כזאת, שהם מרגישים "טוב לי מותי מחיי". למרות שלמראית עין מה רע להם, ובשביל מה להם למות. כלומר, גם כאן רואים הבדל בגישה בין פרט וכלל ובהתאם לזה צריך להתייחס לקהל. אבל לא להעביר ביקורת, אלא ידיעה כללית. להסביר בצורה מדעית, כצד שלישי, הסבר כמו מדען, איך בנויה המציאות, איך בנויים העולמות, הנשמות - אנחנו, הכוח הכללי איך פועל עלינו, מה הוא דורש מאיתנו, שחייבים להיות בתוך התהליך הזה, אם רוצים או לא רוצים, ונמצאים בתהליך, ופועלים עלינו כוחות שמחייבים אותנו. ואם מצייתים להם, האדם מרגיש טוב ואם לא רוצים, לא מכין את עצמנו לקראתם, האדם מרגיש רע והכוח הכללי הזה שמקדם את האדם, בהתאם למה שהוא מכין בשבילו, את היוצרות של האדם, את ההכנות בו, בהתאם לזה הוא דורש מהאדם להשתתף בתהליך הזה. כלומר, היחס של הכוח הכללי לעבודת האדם, להשתתפות שלו בתהליך, הוא לפי התפתחות האדם. לכן עם ישראל כעם המפותח ביותר ובהתאם לזה העם עם המשימה המיוחדת ביותר, סובל יותר מכולם. כי עמים יותר מפותחים תמיד סובלים יותר מעמים פחות מפותחים והסבל הזה לא צריך להיות חרפת רעב, אלא סבל בבהירות השאלה "מהו הטעם בחיינו?".

אם מסבירים את העניין הזה לאנשים, הם יכולים לראות אותו ולהבין כל אחד בשטח שלו, ברמה שלו, באופן שהוא מתייחס לחיים, כי לכל אחד ואחד תפיסת חשיבות שונה. כך חינוך הכלל. ובין חינוך הכלל לחינוך הפרט יש הרבה דרגות בהתאם להתפתחות. כמה שמתפתחים "נשים", "קטנים, ו"עבדים", כדברי רמב"ם, אז מגלים להם רז זה לאט לאט. כלומר, ככל שיוצאים אנשים מתחתית הפירמידה ומתרוממים לפיסגה, באים ועולים מהכלל לפרט, צריך בהתאם לדרגת התפתחותם, לפתוח להם יותר ויותר את החומר של לימוד הקבלה. למרות שהחומר עצמו בנוי בצורה כזאת, שכל אחד תופס אותו ומבין אותו, לפי הכנת הכלי שלו. ולכן, ספרי הקבלה פתוחים בפני כולם, אבל כל אחד מבין רק במידה שהוא מסוגל לראות. כשמדובר על תפיסת החומר הלימודי. אבל ההסבר על הקבלה עצמה חייב להיות מדורג, וזה חשוב מאוד מפני שאז האנשים יבינו אותה נכון.

אם מסבירים לילד בכיתה א', מה שצריך להסביר לילד בכיתה ו', הוא חושב ש"נפלת על הראש", שאין לך הבנה, שהדבר לא נכון ולא קיים. למרות שהיום ילדים בכיתה א' יודעים על גלי רדיו ואיך קולטים אותם, וכו'. אבל כל הסבר חייב להיות לפי דרגת ההתפתחות, אחרת האדם לא מסוגל לקלוט אותו, ולא יכול להמשיך איתנו בדרך. לכן "אל תשים מכשול לפני עיוור" היא גישה מאוד נכונה לחינוך והחינוך הוא היום בעיה כללית בכל העולם וצריך לדעת איך להגיש לעולם את שיטה קבלה שתהיה טובה לכל גיל ולכל רמת ההתפתחות. ישנם אנשים בגילאי ארבעים שהם אמנם חכמים, אבל לפי רמת ההתפתחות הנפשית שלהם הם ילדים וישנם כאלה שרמת ההתפתחות שלהם בוגרת, אבל הם לא חכמים והגישה כלפיהם היא לא דרך מוחא, אלא דרך ליבא - דרך ההרגשה ולא דרך תבונה והתבוננות. יש ויש. גם בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לראות מי תופס רק ברגש, ומי חייב לצרף לזה שכל, אחרת החומר לא נתפס ולא נקלט אצלו. חייב להיות אצלו שיתוף בין מוחא לליבא.

גם הנשמות עוברות תקופות שונות של התפתחות, יותר במוחא או יותר בליבא. בעל הסולם כותב, שבזמן האר"י היתה תקופת מוחא, ובזמן בעל-שם-טוב היתה תקופת ליבא ובזמננו יש גם התפתחות במוחא וגם בליבא, אבל הקהל עצמו והאדם עצמו עוברים מצבים משתנים.
 

מה איכפת לי מכל העולם, בשביל מה אני צריך לספר להם על הקבלה?

מה לעשות שאני כלול מכולם? מה לעשות שאני תלוי בכולם? מה לעשות שאני שייך למי שקיבל ידיעה והרגשה על המציאות הנכונה ומחויב לספר ולהסביר ולהעביר זאת לאחרים? אני חייב לפי מבנה הכלי הכללי, שכל אחד נמצא בערבות לשני ולא משנה אם הוא רוצה או לא, הוא ערב.
 

אנחנו נמצאים במערכת שבנויה כבר, בתהליך שכבר עוצב ובהתקדמות שנקבעה מראש וביכולתנו רק ללכת מרצוננו או ללכת בניגוד לרצוננו, שהרצון שלנו לא הולך יחד עם תהליך ההתפתחות. אבל כל החוקים הם מוחלטים ולא משתנים בהתאם לרצון להשתתף איתם או לא. אלא האדם מרגיש את עצמו אחרת אם הוא משתתף או לא משתתף בתהליך.
 

אפשר לדמות את המצב, לאדם שיושב ברכבת שנוסעת ממקום א' למקום ב'. האדם עצמו רוצה להישאר במקום א' והרכבת נוסעת למקום ב' וכמה שהוא יותר מתקרב למקום ב', הוא יותר מרגיש משיכה למקום א' ולכן סובל יותר. וכך ככל שהוא מתרחק ממקום א', הוא יותר ויותר סובל. אבל הרכבת דוהרת, והאדם ככל שהוא מתרחק ורואה עד כמה שמתרחק, הריחוק הזה מורגש בו בתור סבל. כלומר, הפער בין ההתפתחות הפנימית שצריכה להיות באדם, לבין ההסכמה שלו להיות בה, הפער הזה מורגש אצלו כסבל, ואין לו ברירה. אז האדם לא רוצה ולא רוצה, לא רוצה לשים לב, לא רוצה להשתתף בתהליך, אבל בסופו של דבר הסבל, מפני שהאדם בנוי מחומר שמרגיש או טוב או רע, תענוג או ייסורים, אז הסבל משכנע אותו. לא יעזור לו, הוא בכל זאת יצטרך להשתנות. הרכבת תתרחק עוד קצת ועוד קצת ויהיה עוד קצת סבל, עוד קצת סבל, עד שהסבל יהיה כל כך גדול, שלצאת ממנו יהיה בשבילו כמטרה, שתיתן לו מספיק חומר דלק והוא יעשה כל מה שאפשר, יבוא ללמוד בשלוש לפנות בוקר וישתתף בכל המעשים עם החברים, רק כדי לצאת מהסבל.
 

אפשר ללכת בצורה כזאת, שהיא דרך ייסורים, אבל ממליצים לנו ללכת בדרך תורה. במקום לשבת ברכבת הזאת וכל הזמן לסבול, גם פרעות וגם שואה, וגם מכות יום יום ומה שלא עובר וכמה שבא סבל, עדיין לא מספיק והאדם אם הוא מרגיש מאושר רגע אחד ביום, הוא חושב שזה לא נורמלי. במקום המגמה להעביר את החיים בצורה עלובה כזאת של קצת פחות לסבול, המקובלים אומרים, שאם האדם ידע איפה הוא נמצא, באיזו רכבת, מאיפה ולאן היא נוסעת, הוא יבין שהוא עוזב את מקום הא' וחייב להגיע למקום הב'. יש אמצעים להתחיל לקבל את התהליך הזה ולגלות בו נועם וטוב ותענוגים אינסופיים וכל התהליך הוא באמת לטובתו. רק צריך להשקיע בזה ולעשות שכנוע עצמי, ולכך יש אמצעי עזר שהם, קבוצה וספרים ומדריך.

את הידיעה הזאת עלינו להביא לכל העולם וגם לעצמנו. הרכבת נוסעת עם כולנו. דעת קהל משכנעת אותי ואני צריך לפעול לשכנע את הקהל, אחרת אני עצמי לא אשתכנע. יש ערבות, שיתוף, מערכת כללית, שהכל נתון. אפשר לומר שלא איכפת לי מכל העולם. אבל היחס הזה לא יעזור לי, אם יום בהיר אחד, אחרי עשרות שנות צער, אני פתאום אגלה שאני לא יכול להגיע לטוב, אם כל העולם נמצא ברע.

לכן הפצה הקבלה חייבת להיות רחבה מאוד. וכל חבר יכול להשתלב בה לפי הנטיות שלו. יש אנשים שקל להם לעסוק הפצה, הם מרגישים שבדרך הזאת הם בונים את עצמם, מקבלים כוחות, שיש להם כשרונות לזה. הם מגלים בזה גאווה, כוח שליטה, ועוד. ויש אנשים שקשה להם מול קהל, שהם לא בנויים לזה, שאין להם נטייה למלאות את עצמם על ידי אחרים, לא על ידי קהל, ולא על ידי שכנוע. אלא להתגאות כלפי עצמם בסוג אחר של פעולה. לראות את "האני" שלהם לאו דווקא דרך שליטה על קהל.
 

האם בקבוצה רוחנית יש מבנה של פירמידה?

יש, אבל לא שהחברים בעצמם יכולים לעשות מיון כזה, לא מבינים ויודעים לפי מה. אבל כל מבנה רוחני בנוי לפי דרגות חשיבות שונות - כלפי אמת ושקר, כלפי מר ומתוק, לפי סוגי אופי, גישה, וכו'. ודאי שלא כל החברים שווים והשוני הזה דווקא בונה שלמות. אבל בקבוצה מתייחסים לכולם באופן שווה. והיחס והחינוך בקבוצה הוא אחיד. אלא שכל אחד שומע לפי מה שהוא יכול ומסוגל. החברים לא יכולים להשתמש בשוני ביניהם לטובת ההתקדמות של הקבוצה. אלא בעתיד שהחברה תהיה ברמה גבוהה מאוד, שהיא תגלה את עצמה ככלי אחד, אז היא תוכל להיות כמו החברה של רבי שמעון שהיתה כעשר הספירות. שכל אחד מעשרת תלמידיו, עשרת החברים, היה כתכונה עיקרית שיש ברוחניות. אבל בינתיים אין לזה חשיבות, וצריך להאמין שלא מן הסתם התאספו דווקא האנשים האלה ומי שלא יכול להשתייך נושר מהקבוצה בכל מיני צורות.
 

אם אומרים לנו שחייבים לפתוח בתי מדרשים ולהפיץ את החכמה, האם זה סימן שאנחנו מוכנים?

אנחנו מוכנים מפני שהחכמים הגדולים קבעו, שאנחנו נמצאים בדור מוכן לקבלה, בדור המשיח, בדור האחרון, בדור שחייב לגלות את הכוח הכללי לכולם. שכל העולם חייב לגלות את הרוחניות ולחיות בדרגה שלפי ההכנות הפנימיות שלו הוא כבר חייב להיות בה. ולא שהפצת הקבלה מושכת את העולם למשהו, שהוא עדיין לא מוכן לו. מידת הייסורים שמתגלה בעולם אומרת בעצמה, שהעולם חייב להיות בדרגה אחרת. כי מידת הייסורים היא מידת האיחור, מידת הפער בין איפה שהאנושות נמצאת, לבין איפה שהיא צריכה להיות.

אם נמצאים בדרגה חמש במקום בדרגה עשר, אז הפיגור הזה של חמש דרגות הוא לוחץ עלינו כייסורים, כחוסר, מפני שאותו אור מקיף בא אלינו עכשיו כייסורים, כי חלק יחסי ממנו חייב כבר להיכנס כאור פנימי לכלי המתוקן. לכן לפי התגברות הסבל בעולם, אנחנו חייבים להיות כבר במצב אחר לגמרי. אם האדם מדביק את הפער בין מדרגה תחתונה למדרגה עליונה, בהתאם להתעוררות הרשימות שבו, הוא תמיד נמצא בשמחה, בהתרוממות, בטוב. הוא מקבל את הרע שמתגלה בו כרע המועיל. וכמו הפרט כך הכלל, על העולם ללכת כך בדרכו ואם הוא לא יכול, אם כל העולם נמצא בסבל בלתי פוסק ורק חולם איך לנתק את עצמו מכל החיים האלה על ידי סמים, הסבל הזה מראה עד כמה אנחנו נמצאים בפיגור. ואז אין אפשרות אחרת חוץ מלהביא לעולם את שיטת התיקון, שיטת תיקון מצבו. לא משהו מופשט, לתקן את הנשמות של כולנו, אלא לתקן את החיים שלנו. מה פירוש לתקן? למלא את החיים של כולנו בתענוגים. זה מה שהקבלה מביאה לעולם. השיטה פשוטה והמטרה פשוטה.

למה העולם לא מוכן לקבל אותה? מצד הסבל הוא מוכן, אבל מצד ההכרה הוא לא מוכן. ובכך צריכה לעזור הפצת הקבלה. לכן בעל הסולם אומר, שעלינו לפתוח בתי מדרשים ולהפיץ דעת בקרב העם ובקרב העולם ואנחנו מאחרים במשימה הזאת.
 

מה מידת ההצלחה של קבוצת "בני ברוך" בתפקידה?

קבוצת "בני ברוך" די מצליחה. חסר לה להשלים פה ושם, גם בהפצה בקרב העם וגם בתוכה בליכוד החברים, המביא עוצמת אור מקיף יותר גדולה. בפנים, בתוך החברה צריך לעבוד יותר על איחוד, על איכות האיחוד, יותר להתייחד ומבחוץ לקבוצה צריך לעסוק בהפצה בקרב העם. שזו ממש התרשלות מצדנו, כמה שמנסים, לא מנסים מספיק ולא בכל הדרכים, וחייבים לעשות מעבר ליכולת.

הקבוצה בתוך עצמה נמצאת במצב טוב. אבל הקבוצה לא תוכל להתקדם יותר יחסית להתקדמות בעולם. היחס הוא לא שכל העולם צריך להיות כמונו ואז נתקדם, פער ודאי שיבוא, ועוד איזה פער, אבל בפער הזה הכרחי שיהיה יחס מסוים. וההתקדמות של העם מחזיקה את הקבוצה בדרגה נמוכה מיכולת ההשגה שלה. וגם ההתקדמות של הקבוצה הכללית שיסדנו בכל העולם, מחזיקה אותנו בדרגה נמוכה מהיכולת שלנו להתקדם וגם אדם פרטי בתוך הקבוצה, ובתוך הקבוצה הכלל עולמית, ובתוך עם ישראל, ובתוך כל העולם. כולם מערכת אחת. אם מסוף המאה ה-20 כל האנושות צריכה להתעלות ולא רק יחידים, היא תתעלה לפי אותו מבנה פירמידה. לכן קיים הבדל בין יהודי שיתעלה, לבין אינדיאני שלפי המבנה הזה, עדיין לא הגיע להתפתחות שיכול להיכנס לתהליך הרוחני.
 

אבל בכל זאת יש קשר בין כולם, ולא יתכן שלפתע יתרחש עיוות בהתפתחות. אלא כעת כל המבנה של "אדם הראשון" כולו צריך לאט לאט ובהדרגה להתקדם להתפתחות רוחנית ואז עוד יותר מקודם ידרשו לדעת מה אנחנו עושים. ואם בהתאם לזה נעשה את המוטל עלינו, נקדם את כל האנושות ונתקדם בעצמנו. חוסר ההתקדמות שלנו, הוא לא בגלל שהקבוצה שלנו לא מוכנה. אלא מפני שחייבים להתקדם עם הקבוצה העולמית ועם כל העולם. אחרת אין בנו תועלת, כי עכשיו החשבון הוא עם כל העולם.

לדוגמה, פתאום מלזיה מגנה את העם היהודי כולו. לא את ישראל, אלא אומרת, שהיהודים שולטים בעולם על ידי המחשבות שלהם. הם חכמים, הם הגיעו לאמת, הם אומרים דבר אמיתי. הם צודקים. אנחנו במחשבות שלנו שולטים על כל העולם. מזה אפשר לראות איך הבורא פועל דרך איזה גוי, מלאך ה', שמביא את הידיעה הזאת לעולם. וזה גילוי. לא סתם מאשימים את היהודים בכל הצרות. ההצהרה הזאת מאוד חשובה. היא לצורך תיקון. הם לא האויב, האויב שלי נמצא בפנים, בתוכי. ההפך, דרכם הבורא מגלה דברים חשובים מאוד, שכך הם באמת פני הדברים ואין מה לצאת נגדם, הם אומרים דבר נכון, שכך הוא אכן מושרש בעולם ואם לא מסכמים איתם יוצאים נגד חוק שהבורא קבע.

בהפצת ידיעת הקבלה אומרים את זה באותן המילים. הם אומרים מה שכתוב בגמרא, מה שכתוב בתורה: "לא באה פורענות בעולם, אלא בגלל בני ישראל". והיהודים לא מסכימים וטומנים את הראש בחול. לכן עלינו ללכת ולהפיץ את הקבלה לכל העולם.
 

מה המחויבות של קבוצת "בני ברוך" כלפי הקבוצה העולמית?

הקבוצה שלנו חייבת לסדר יחד עם הקבוצה העולמית את כל העבודה של הטיפול בכל העולם. ועל ידי זה נתלכד בינינו. אי אפשר לעשות עבודה בינינו ולצפצף על כל העולם, אין בזה שום תועלת. מפני שהפירמידה היא דבר נתון. ואי אפשר להבליט את העבודה שלי בלי להתייחס לאחרים. כך יכלו לעשות וכך עשו המקובלים בדורות הקודמים, שתפקידם היה אחר לגמרי. ומאמצע המאה ה-20 ואילך לאף אחד אין אפשרות להגיע לרוחניות, אלא לתפקיד כללי, שימשוך אחריו את כל העולם. כך על החברים בקבוצה לראות את עצמם.

נגמרה תקופת ירידת הניצוצין. נגמרה תקופת התערבות הניצוצין בכלים. נגמרה התקופה שהביאו את שיטת הקבלה עד הדרגות הנמוכות ביותר, "ונגלה לעינינו ספר הזוהר", כמו שכותב בעל הסולם. לא "פירוש הסולם" שכתב בעל הסולם הוא שנגלה, אלא התגלה הזוהר עצמו, האור הזה, העצמות הזאת, העוצמה הזאת היא התגלתה.

אנחנו צריכים לגלות אותה, אבל הכל הגיע מלמעלה למטה לדרגה האחרונה. ועכשיו על כל האנושות להתחיל לעלות ואנחנו הראשונים שעולים. ובעלייה מלמטה למעלה זה התיקון הכללי של כל הנשמה הזאת, שצריכה בכללות להתחיל להיתקן. ולכן לא יועיל לנו להתבודד, כי בדרך הזאת לא נצליח. אם הולכים על השפעה, לרכוש תכונות ההשפעה, צריך להתייחס לבורא. להתייחס לבורא פירושו להתייחס לכלי שלו שהוא בנה. שם בכלי הזה האדם מגלה את יחסו לבורא ופוגש אותו, שהבורא ממלא את הכלי הזה והכלי הוא כל הפירמידה הזאת, הוא כל העולם, כל הנשמות יחד. לכן היום בלי להתייחס לכל העולם, אי אפשר להתייחס לתפקיד שלנו ולבורא.

ולא מן הסתם שומעים על תגובות ממלזיה או מפרו ומכל מיני ארצות, שבחיים לא שמענו עליהן, כי העולם נעשה אחד, כדי להביא לנו אותו, לעבודה שלנו ואנחנו עוד נראה במו עינינו, עד כמה עבודת ההשפעה שלנו לכל העולם, תשנה את העולם בכללות.