שיחה על מאמר:

"מהו יום ולילה, בעבודה"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 18
לאחר עריכה 22.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מהו יום ולילה, בעבודה"

יום ולילה הם פעולת האור. שמצד הבורא אין הבדל בפעולה הזאת, שהאדם מרגיש אותה כיום וכלילה, שמרגיש הפוך לגמרי בעולמו של הבורא. אלא, גם יום וגם לילה הן אותה התקדמות, אותם השלבים למטרת הבריאה, שהיא להידבק בבורא. ולכן כתוב, שהמטרה היא לבוא למצב, שאין יום ואין לילה, שהכל כאור אחד יתגלה, שהלילה יתגלה כחלק מהיום.
 

ב"מסכת פסחים" כתוב: "אור לארבע עשרה בודקים את החמץ". מה הכוונה "אור לארבע עשרה"? מתי יש לעשות בדיקת חמץ, באור או בלילה? הרי "אור לארבע עשרה" נקרא דווקא ערב, לילה, שיש חושך. ובלילה שלפני תחילת הפסח בודקים את החמץ, אז למה כתוב "אור"? אור זה "אורתא", אבל אורתא הוא גם לילה, חושך. לכן "אור לארבע עשרה" הוא ממש לילה, כי לא יכול להיות אור אם לפניו אין חושך.
 

לכן בודקים את החמץ בלילה עם נר. להבדיל בין האור הקטן, לכל החושך שבו האדם נמצא, שרק אז נקרא חושך. כלומר, צריך לעבוד קשה, ולמשוך הרבה אור מקיף, שהוא ייתן לאדם הרגשה של חושך במצבו, חושך כלפי המידה הנכונה. כי אפשר להרגיש באותו מצב אור. אלא הרגשת החושך כלפי מטרת הבריאה, של חוסר דבקות.
 

אם האדם מגיע למצב שיכול לבדוק את עצמו, ולראות שנמצא בחושך, מפני שיש בו "חמץ", רצון לקבל, שהוא המבדיל אותו מהמטרה, ובודק אותו בחושך עם "נר" קטן, אור קטן מאוד, שמשך על עצמו מלמעלה על ידי יגיעה גדולה, אז הוא מוכן לצאת ממצרים. מוכן לצאת מהרצון לקבל, דרך המחסום, לעולם הרוחני.
 

לכן הרגשת הלילה והחושך היא הכרחית. היא הרגשת הכלי האמיתי, איפה שהאדם נמצא. למרות שהבורא ברא את טבע האדם, אבל האדם עצמו חייב לקבוע שהטבע שלו הוא "לילה". מפני שברוחניות ובכלל מחוץ לאדם, אין אור ואין לילה, לא חושך ולא אור. אין מצבים. כי אם אין אדם שיקבע לפי הרגשתו מהו המצב, אז אין מצב.
 

לכן קודם כל צריך להגיע להרגשת הלילה כלפי מטרת הבריאה, שנמצאים בהפכיות הצורה. לראות למה נמצאים בהפכיות הצורה, למה לא יכולים להתכלל בבורא, היינו, בתכונת דלהשפיע. לקבוע שחוסר היכולת להשפיע היא החושך, ולא עניין אחר. לא שאין לי רוחניות, לא רצון שיהיה לי טוב ממנה, לצאת מהצרות, או להרגיש תענוגים שונים.
 

אם האדם קובע שהרוחניות שלו היא תכונת דלהשפיע, ושהוא הפוך מהתכונה הזאת, ואינו יכול להתכלל בה ולהידבק בה, אז הוא קובע את מצבו כלילה אמיתי. ומתוך שמצטער על מצבו, הוא מגיע למצב שהופך את הירידה הזאת, את הלילה הזה, ליום. שהחושך מתחיל להביא לו אור. הכלי מתחיל להשתנות, לקבל כוונה על מנת להשפיע, והופך להיות כמו האור. המצב הזה נקרא ש"בגמר התיקון יהיה לא יום ולא לילה".
 

ובכל מצב ומצב האדם חייב להישאר, עד שהוא קובע אותו כטוב או רע, כלפי מטרת הבריאה, ולא כלפי הרצון לקבל שלו. עד שמברר את מצבו לפי אמת ושקר, ולא לפי מר ומתוק. וכמה שהאדם מברר מהר יותר את המצב שנמצא בו, הוא מזרז את שלבי התפתחותו, את תדירות המעבר שלו ממצב למצב, את מימוש הרשימות, שחייב לעבור בתוכו אחת לאחת, עד שמגיע לגמר העבודה.
 

ובזירוז התהליך יש מעמד פרטי של האדם, ומעמד כללי של הקבוצה. אם האדם נמצא בסביבה, שברור לה מהו יום ומהו לילה,שדבקות בבורא ולרכוש תכונה דלהשפיע, נקרא "יום", להיות ברצון לקבל ולחשוב על עצמי - "אני קיים או לא", "מה יש לי", "מה יהיה לי" - כלפי הכלי, נקרא "לילה". אז האדם מהר מאוד מקבל ממנה את ההבחנות הללו, בהתאם לכמה שהסביבה גדולה וחזקה בקביעת העמדה הזאת הוא רוכש את הידיעה הזאת, למרות הרגשה של מר ומתוק שסותרת אותה, הוא מקבל מהחברה הבחנה של אמת ושקר וכך מהר מאוד האדם מחליף מצבים ובא לתיקון.
 

לכן האדם צריך להשתדל, על ידי הלימוד, על ידי החברה, על ידי מאמצים שונים, כמה שיותר מהר לקבוע לעצמו מהו יום ולילה בעבודה. כי כל מצב ומצב שהאדם נמצא בו הוא קיים. האדם נמצא בו עד שהוא קובע בדיוק מהו המצב וברגע שקובע, המצב מתחלף ומגיע מצב החדש.
 

הבעיה שלנו, שאנחנו נמצאים יותר מדי זמן בהרגשה שמתוק נקרא "יום", ומר נקרא "לילה". כלומר, עובדים לפי ההרגשה. ולא יכולים לזכור, ולהבין, ולהרגיש, לא מתוך עצמנו ולא בעזרת החברה, שקביעת מצב לא עושים דרך הרגשה של מר ומתוק, אלא על ידי אמת ושקר. על ידי זה שמקבלים את מטרת הבריאה, את הדבקות לבורא, כאמת וכמטרה, למרות שזה עדיין לא מורגש בנו כמתוק, לעשות שהן יהיו יותר חשובות ממתוק. שנחליף את הבירור הגופני של מר ומתוק, לבירור הרוחני של אמת ושקר.
 

ורק החברה יכולה להזכיר לאדם, מהו קנה המידה האמיתי. איך עליו להתייחס למצבו, איך לבקר אותו ולזרז אותו. לקבוע את המצב הנכון:מהו לילה ומהו יום ואז לעבור את המצבים כלילה-יום, לילה-יום, לילה-יום. אם האדם קובע שהמצב שנראה לו לילה ומר, הוא מועיל ואמת, אז הלילה הופך ליום. כלומר, לא שיש במצב חלק אחד שהוא לילה וממנו עוברים לחצי השני שהוא יום, אלא אותו מצב המכונה לילה, אם האדם מתקן אותו, הוא הופך ליום. הרגשת הלילה בעצמה היא צריכה להתהפך ליום.
 

אם כלי לא מתוקן, כוונה בעל מנת לקבל, האדם קובע כלילה וכלי מתוקן, כוונה בעל מנת להשפיע הוא קובע כיום, אז כאשר הוא מביא את האור שמתקן את הכלי לכוונה בעל מנת להשפיע, בכך האור מהפך את הכלי ליום. אותו מצב שקבע כלילה, מחוסר כוונה על מנת להשפיע, לאחר שרוכש כוונה על מנת להשפיע, קובע אותו כיום, ואז עובר את המצב. כלומר, התהפכות אותו הכלי מכלי דקבלה לכלי דהשפעה הוא מצב הלילה ומצב היום. אותו הכלי, רק ברכישת הכוונה עליו. כך בכל מדרגה ומדרגה.
 

אם האדם לא עושה מאמצים לתקן את הכלי שקיבל - לראות בו חושך אמיתי, שהוא על מנת לקבל, לרצות לתקן אותו בעל מנת להשפיע בלילה לעשות מאמצים להגיע לעל מנת להשפיע וכשבא התיקון להרגיש אותו כיום, אלא מחכה שהמצב הרע יהפוך מעצמו למצב טוב, - הוא אינו מממש את הזמנים שניתנים לו ולא נחשב שתיקן את המצבים שבאים אליו.
 

האדם בדרך זו גם מתקדם, אבל בצורה מאוד איטית, על ידי זה שהבורא מרחם עליו ומחליף לו את המצבים, על ידי החברה שעוזרת לו במעט ולא על ידי מצבים פנימיים. אלא שלקבוע מהר את המצב כלילה וכיום - להרגיש שהלילה הוא השתוקקות לתענוגים ואחר כך לרצות תיקונים כדי להגיע לעל מנת להשפיע, להרגיש שיום הוא להידבק לאמת במקום למתוק - זוהי כל עבודת האדם. כלומר, האדם קובע מהו יום ומהו לילה, ובאיזו תקופת יממה הוא שרוי.
 

איך החברה מגיעה להחלטה מהו יום ומהו לילה?
 

החברה קובעת לעצמה מה הן אמות המידה הערכיות שלה, מהי הרמה הגבוהה ביותר שלה, מהו קנה המידה האידיאלי: שהתכונה על מנת להשפיע כבורא היא המטרה, המצב שבו החברה רואה את עצמה בסוף הדרך.
 

ובכל פעם שיש לאדם חלק באותה מטרה של על מנת להשפיע, שנמצא בתכונת ההשפעה, או שרוצה להימצא בה, למרות שעדיין לא נמצא, אלא קובע אותה כמטרה, מבין שהיא המצב הרצוי, כל מה ששייך לעל מנת להשפיע, הוא קובע כיום. לא לפי הרגשתו, אלא לפי האמת.
 

וכל יתר המצבים שהם בהרגשתו מתוקים, ומבלבלים, ומושכים לכיוון קבלה עצמית, הוא קובע אותם כחושך, כלילה. כלומר, חושך ואור, לילה ויום, האדם יכול לקבוע גם כלפי מצבו הפנימי, גם כלפי מטרת הבריאה, תכונות עצמו, תכונות הבורא, היחס שלו. לכל עניין אפשר להגיע עם הקביעה הזאת של יום ולילה.
 

איך החברה יכולה לעצב ערכים?
 

החברה חייבת לקבל את הערכים האלה כעובדה, כאמת מידה. מהי אמת מידה? שהאדם לא נמצא בה, אבל הוא מתחייב מעכשיו והלאה למדוד את עצמו ביחס לקנה המידה הזה, עד שיהיה בדיוק כמוהו. לכן הם נקראים קני מידה אידיאליים, כי הם דוגמה שאליה על האדם להידמות. ועל החברה כל הזמן לבדוק את עצמה, לשנות את התקנון הפנימי שלה, את האידיאל שלה, מה היא שואפת להיות.
 

חברה רוחנית צריכה להיות בנויה כך, שכל פעם, משך שלבי ההתפתחות של חבריה, הם כמה שיותר מהר יצאו מהרגשת מר ומתוק ובמקומה יעדיפו להיות באמת, בלי להתחשב מה הטעם שהם מרגישים בה. וישאפו למצב הבא, שהאמת תהיה מורגשת כמתוק, מפני שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו".
 

אם אדם יודע שהדבר הוא אמת, אבל סובל ממנו, נקרא שהכלי שלו לא מתוקן. האדם חייב להגיע לתענוגים, למה שנקרא "תורת חיים", ליהנות מהשפעה, כמו שהבורא נהנה להשפיע. כי מטרת הבריאה ליהנות, "להיטיב לנבראיו", למלאות אותם בתענוגים.
 

וכך בצורה כזאת קביעת המצבים בחברה כל הזמן משתנה.
 

איך מתבצעת ההבחנה בין אמת לשקר?
 

בחברה היא מתבצעת הרבה יותר מהר, ממה שביכולתו של האדם לקבוע בעצמו. מפני שבחברה האדם מיד מקבל תגובה מהחברים. הוא רואה איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם מתייחסים אליו, האם יש לו מידת השפעה או לא. ואז הוא רואה, שהוא לא משפיע, אלא כל כולו מקבל ויכול מהר מאוד לקבוע את מצבו כלילה, כי החברה לא תומכת ברצון לקבל שלו, אלא רוצה לראות אותו כהמשפיע.
 

מהר מאוד האדם מגיע לאבחן את המצבים והתכונות כיום או לילה, טוב או רע, אמת או שקר, מר או מתוק. הוא מהר מאוד על ידי תגובה מהחברה קובע את מצבו. אבל לא רק הוא מסתכל על החברה, אלא על החברה בעצמה כל הזמן לספק לו תגובות ממנה, התעוררות שלה, סטנדרטים חדשים, קניי מידה שמשתנים כל פעם ליותר דיוק ויותר לגובה, שדורשת החברה מחבריה.
 

כך החברה תמיד מעוררת את האדם, מנענעת אותו, אם הוא רוצה או לא. בלי השפעת החברה, אם האדם לא נמצא בחברה, אלא במאמצים לבדו, הזמן מתארך וחולפים חודשים ושנים עד שהוא משתנה ועובר ממצב למצב. בחברה הוא מיד תוך יום אחד מבקר את מצבו בעזרת החברים ורואה מה קורה.
 

באיזו מידה הביקורת של החברה תלויה בעבודת האדם?
 

הביקורת של החברה כלפי האדם, לא תלויה בהכרח בעבודת האדם ובמצבים שהוא עובר. מפני שהוא נכלל בחברה, הוא עובר מצבים פרטיים בהתאם למצבים הכלליים שהחברה עוברת ואז במגע, בחיכוך, בביטוש בין שני המצבים הללו, הפרטיים שלו והכלליים של החברה, נוצרות ההבחנות הנכונות, יותר מדויקות.
 

מהו "כלי בינינו"?
 

"כלי בינינו" הוא היחס בין אחד לשני, הדבק בין אחד לשני. הדבק הזה בין אחד לשני נמצא, אם הוא נבנה מכוונה על מנת להשפיע. איך האדם יכול להידבק לחבר לכלי אחד? הכוונה שלו להשפיע לחבר, והכוונה של החבר להשפיע לו, היא מקרבת אותם זה לזה, עד שמדביקה אותם, שהם ככלי אחד.
 

כוונה על מנת להשפיע בין כל החברים צריך למצוא, לבקש מלמעלה לקבל אותה, לבקש אור שיתקן את החברים וייתן להם את הכוונה על מנת להשפיע, שתהיה להם כוונה כזאת ואז נתאחד יחד, נהיה כלי אחד. במידה שהכוונות על מנת להשפיע יהיו בין האחדים, בין כל אחד ואחד, דווקא בכוונות האלה של האחד כלפי השני, שם יתיישב האור, כי הכוונות הללו דומות לאור. הן נמצאות בהשוואת הצורה לאור, ולא הכלים בעצמם. הכלים בעצמם הם קיימים רק כדי להביא, להוליד, את הכוונה ביניהם.
 

כלומר, אנחנו כולנו נמצאים בכלי אחד. כל אחד הוא "האני" או "מלכות". אבל אם עובדים אחד כלפי השני בעל מנת להשפיע, אז היחס הזה של האחד כלפי השני, הופך להיות כלי ובו לפי השתוות הצורה נכנס האור. יוצא מכך, שבמלכויות של כל אחד מאיתנו, שהן כלים דקבלה, אף פעם אנחנו לא מקבלים. אלא מקבלים רק בט' ראשונות, שהן תכונות הבורא. היחס שלי לחבר זה ט' ראשונות שלי והיחס של החבר אלי הוא ט' ראשונות שלו. ביחס הדדי בינינו נבנה הכלי שבו נכנס האור.
 

לכן לא יכול להיות שהאדם לבדו, בלי להתייחס לנשמות האחרות, בלי לקבוע כלפיהן את היחס שלו בעל מנת להשפיע להם, יכול ליצור את הכלי. לא יעזור לו. עם הבורא אין לו מה לעשות. אין לו מה לעשות כלפי האור. הוא לא יכול כלפי הבורא לבצע את הפעולה הזאת של על מנת להשפיע. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא דבקות. כי הוא הכלי. כלי כלפי האור לא יכול לעשות דבקות. הוא יכול ליצור בו תכונת הדבקות על ידי הכוונה. והכוונה שלו יכולה להיות רק כלפי עוד אחד.
 

ואפשר לתאר זאת גם אחרת: כל התיקון של האדם הוא תיקון כלפי יתר הכלים. אומרים, שצריך להידבק בבורא, בתכונת הלהשפיע האידיאלית, שאין בה שום זכר לרצון לקבל. מאיפה אנחנו מכירים עניין זה? מאיפה אנחנו יודעים עליו? הרי לומדים שכל מה שהכלי מרגיש, הוא מרגיש מתוך עצמו. האדם אף פעם לא מרגיש את האור. הוא מרגיש את התגובה שלו על משהו שממלא אותו.
 

כמו שקורה בחושים הגשמיים שלנו, שאני לא יודע מה הם הצלילים מחוץ לי, מה הן התמונות מחוץ לי. ואם חוקרים את המציאות האמיתית מגלים, שמחוץ לאדם אין כלום, אלא רק האור העליון. וכל מה שנדמה לאדם שקורה סביבו, אינו אלא תגובה פנימית שלו על האור העליון, תגובה מסוימת שנותנות לו הרשימות שנמצאות בו עכשיו.
 

ובעוד רגע כאשר יתחלפו בו הרשימות, הוא יגיב אחרת על אותו האור העליון. ואם שוב יתחלפו בו הרשימות לאחרות, הוא שוב יגיב אחרת על האור העליון. וכך נראה לאדם שיש סביבו משהו, שנקרא "עולם", אבל הכל רק בפנים בתוכו. ונראה לו שהעולם הזה משתנה, אבל הוא לא משתנה מבחוץ, אלא משתנות הרשימות שבתוך האדם.
 

האדם אף פעם לא הרגיש מהו האור, מהו הבורא. הוא הרגיש רק את הצורה המתוקנת שלו הנקראת "אדם הראשון לפני החטא" ולאחריה את כל התהליכים שעברו עליו אחרי החטא. ואחרי שהאדם מתחיל לתקן, כלומר, לתקן את התגובות שלו, את כלי הקליטה שלו, את הסנסור שלו, שיהיה יותר נכון, יותר עדין כלפי הבחנה מיוחדת שנקראת "אמת ושקר", ולא כלפי מר ומתוק. אם האדם בודק את הסנסור שלו כלפי מר ומתוק, הוא בודק אותו רק בתוכו. אבל אם הוא בודק אותו כלפי אמת ושקר, הוא בודק אותו כלפי משהו שנמצא כביכול מחוץ לו.
 

אבל גם כשהאדם מתקן אותו, הוא כל הזמן מתייחס לאיזה קנה-מידה של הכלי, של תגובות שהיו בכלי. הוא לעולם לא יכול להתייחס למשהו שנמצא מחוץ לכלי - לאור, איך האור הזה. הוא לא מסוגל להרגיש אותו איך הוא בעצמו, הנקרא "עצמותו" ,לא להבין אותו ולא לאבחן בו דבר. האדם מסוגל רק להרגיש את התגובות שלו עצמו.
 

לכן תגובה של האדם, שמנותקת מ"האני" שלו, נמצאת בניתוק מכסימלי מעצמו. אבל בהרגשה שלו, בהבנה שלו, דומה לאותו האור שנמצא מחוץ לו, להרגשה הזאת קוראים "דבקות". מהי דבקות? דבקות היא הרגשה פנימית. ואומרים לנו, שעלינו להגיע למצב הזה. אם נרגיש כך נהיה בגמר תיקון, מצב שאני דומה לבורא. אני לא יודע מה זה ומי זה הבורא, אבל כך נקרא המצב הזה.
 

כלומר, כלי מרגיש את עצמו כתמיד. חוץ מעצמו הוא לא מרגיש כלום. רק לפי זה פועל. כך בנויים כל החושים הגופניים של האדם, כך בעולם שלנו בונים את כל כלי המדידה, כך בנויים בנו כל כלי ההרגשה. וכך זה יישאר.
 

בעל הסולם קובע ואומר ב"מבוא לספר הזוהר", שהמקובלים לעולם, באף ספר קבלה, לא כותבים על מה שלא מורגש ומועבר בתוך הכלים שלהם. הם כותבים רק על הרגשה בתוך הכלי. על "חומר" ועל "צורה מלובשת בחומר". על הרצון לקבל, על כל הצורות והאופנים שהרצון לקבל מקבל. כלומר, על מה המקובל מרגיש שעובר עליו בתוך עצמו. המקובל לעולם לא כותב על. "צורה מופשטת", משום שהיא אינה נמצאת בתוך הכלי. על מה שמחוץ לכלי, אנחנו אף פעם לא יכולים לקבוע שום דבר. אסור לנו לדמיין שמשהו נמצא מחוץ לכלים.
 

עד כדי כך צריך להיות דבוקים בחברה. כי אם לא הכלי הזר הזה, שכלפיו יכולים לעבוד כמו כלפי הבורא, אי אפשר היה להגיע ליכולת לצאת מעצמי. לרכוש את התכונה להשפיע, יחס דלהשפיע כלפי משהו או מישהו. בכך שהבורא שבר את הכלי, בעצם אותי, לאלפי חתיכות, שעכשיו אני מרגיש את אלפי החתיכות הללו כחלקים שלא שייכים לי, הוא נתן לי כמו לכלי - כלומר, כמישהו שלא יכול להרגיש משהו מחוץ לכלי - יכולת להרגיש ביחס שלי כלפי החלקים האחרים של הכלי, איך אני מרגיש כלפי הבורא. נתן לנו יכולת כזאת. עיצב לנו מצב מאוד מיוחד.
אם לא הייתה לנו יכולת כזאת, לעולם לא היינו יכולים לסדר יחסים של השפעה כלפי הבורא. הרי האדם לא מרגיש את הבורא, מי הוא ומה הוא. הוא לא יודע מה יש מחוץ לעצמו. אבל עכשיו יש מחוץ לו חלקים שמסוגל לחוש אותם, לעבוד איתם, להגיב אליהם והם אליו. במדרגות ובמצבים שונים. מהמדרגה הנמוכה ביותר, הבהמית, ועד המדרגות הגבוהות ביותר. יש לו איתם חושים משותפים, תקשורת, קשר כלשהו. ונמצא איתם בהבנה הדדית. ולכלים שלא יכולים לצאת מעצמם זו יכולת מיוחדת, הזדמנות יחידה, לרכוש משהו מחוץ לעצמם, את הכוונה על מנת להשפיע.
 

האם הכלי הרוחני לעולם אינו שלי?
 

הכלי הזה הוא לא בי, הכלי הוא בקשר בינינו, בין הכלים. רק הוא כלי לאור. כי האור הוא מחוץ לכלים. ואם האדם מתכוון למשהו שמחוץ לו, הוא מתייחס לכל מה שמחוץ לו אותו דבר- לאור או לכלי זר, שונה, אחר ממנו ואז בצורה כזאת הוא רוכש אותה תכונה כמו באור.
 

יש כאן עמקות מאוד גדולה ברעיון הזה. אחר כך הוא נראה כל כך פשוט, "ואהבת לרעך כמוך", רעיון יפה, מנסים, לא, כן. אבל למעשה באמצעי הזה בונים חוש נוסף, שאחרת אי אפשר לבנות אותו. האדם מדמה את עצמו, למה שמחוץ לו, אחרת הוא לעולם לא יכול היה לצאת מחוץ לעצמו. הרעיון עצמו הוא מדהים. עדיין לא למדנו איך השבירה עבדה בתוך הכלים, אבל זה דבר מאוד עמוק.
 

אחרת הנברא סגור בתוך עצמו, ללא שום תקווה לצאת מהרגשה. על ידי זה שיש לו כלים זרים, והוא יכול להתייחס אליהם כזרים, הוא מפתח לפיהם יחס של אמת ושקר חוץ ממר ומתוק. כי אמת ושקר זה כלפי היחס שלו לאחרים, לעומת מר ומתוק שזו ההרגשה הגופנית האישית שלו.
וכך יוצא בירור נוסף, בירור חיצון. מה זה חיצון? כי בירור פנימי בכלי, שהוא רצון ליהנות, יכול להיות רק מר ומתוק. אם האדם רוצה ליהנות, אין לו יותר בירורים, הוא נהנה או לא נהנה. ואם האדם רק רצון ליהנות, הוא לא יודע מהו אמת ושקר. אבל מתוך זה שיש חוץ ממנו עוד מישהו, והוא מתחיל לערוך עימו יחסים מיוחדים כנמצא מחוץ לו, אז היחסים הדדיים איתו, שהם לא באים בהרגשה של מר ומתוק, הוא מכנה אמת ושקר. ועל ידי זה האדם רוכש בירור אלוקי, בירור שהוא מחוץ לרצון לקבל.
 

בצורה הקצרה ביותר איך אפשר להגדיר את ההבדל ביניהם?
 

זה ההבדל בין הרגשה וכוונה. מה שנמצא בתוך הכלי, מר ומתוק, נקרא "דעת". ומה שהאדם מתייחס לאמת ושקר, לכלי שונה, נקרא "למעלה מהדעת". "למעלה" - אם אני קובע שהוא למעלה מההרגשה שלי. יותר גבוה, יותר חשוב.
 

איך להחליף מצבים מהר ככל האפשר, בזמן השהייה הקצר ביותר, בצורה היעילה ביותר ללא טעויות ובצורה הטובה ביותר?
 

כל הדברים האלה לא באים על ידי זה שהאדם יודע מה לעשות או קובע מהו המצב הבא שלו. הוא לא יודע ולא בוחר את הדרך הקצרה ביותר, אלא אם עובדים רק בכיוון של לצאת מעצמי, להיות בתוך החברה מחוץ לעצמי, אז עד כמה שהאדם יותר משתדל לעשות זאת, בכל כוחו ובמאמץ פנימי, נחשב שמבצע את הפעולה המועילה ביותר להתקדמות שלו ושל החברה.
 

בהתאם לזה הוא מיד יכול לגלות, כמה הוא לא שייך לתכונת ההשפעה, כמה הוא לא רוצה להשפיע, כמה הוא נדחה מהשפעה, כמה החברים מגיבים על זה. אין פעולה יותר מועילה והיא מאוד פשוטה, שכל אחד יכול לבצע, לא צריך שכל בשבילה.
 

איזה מנגנון צריך לבנות כדי לחייב את האדם להיות ער לשינויי המצבים?
 

חברה. אחרת איך האדם יכול להתעורר? בתוכו הוא לא יכול לבנות מנגנון שכל הזמן יעורר אותו. אין לו דבר כזה. הגוף שלנו הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אם הוא נמצא בהספקה שכדאי לו להישאר בה, ואין לו מספיק ייסורים כדי לשנות את המצב, אז הוא ישב או ישכב ולא ישנה את המצב. זה הטבע שלו. כדי לשנות את המצב, חייבים לבנות מצבים חיצוניים, שעדיין לא מורגשים, לא נמצאים בגוף, שיחייבו אותו להשתנות.
 

אם מייצבים את המצב הזה כך, שאני רצון לקבל שנמצא במצב מסוים ואני צריך לבנות כלפי המטרה מצב, שהרצון שלי ירגיש דחף למטרה. איך אפשר לעשות זאת אם אני רק רצון ליהנות? צריך שהרצון לקבל יגיע למצב כזה, שלא נוח לו אם הוא לא זז לכיוון המטרה. אם מנסים לייצר מצב כזה מה אפשר לעשות? לתת לגוף מכות ואז הרצון לקבל מתחיל לזוז ולחפש משהו טוב כדי לצאת מהרע הזה. אז מה נחשב בעיניו "טוב"? לצאת לסרט, ללכת לשתות בבר, לצפות בכדורגל, לדיסקו. אבל בכל מצב הוא לא רואה מספיק תענוגים, הכל אפל. ואז, "הו, באיזה מקום מאיר"?
 

אז צריך לבנות את ההבחנות האלה בתוך הרצון לקבל, שיתעורר רק לתענוג שיש בחיפוש האמת. ושיקבל מזה מספיק חומר דלק, כלומר, לחץ, הרגשת הייסורים. כדי שיצא מהמצב שלו וילך להשיג דווקא את האמת. שהאמת תהיה בשבילו כמתוק. שתהיה לו סביבה, חברה, שתעודד אותו כדי שתהיה לו דרך קלה, שתסחב אותו איתה. וזה לא פשוט.
 

כאשר אני מתחיל לבנות את כל המנגנון הזה, אני רואה במה אני תלוי.: אני תלוי באופי שלי, שכל פעם משתנה לכזה או כזה מי יודע איך, בחברים, בסביבה שאומרת כך וכך, סוחבת אותי לפה ולשם ומה היא רוצה ממני? וכו'. האדם הולך ובודק את כל המצבים האלה ומגיע למסקנה של בעל הסולם ב"מאמר החירות", שיש אני עם תכונותיי המשתנות ויש סביבה שתכונותיה משתנות, אין יותר.
 

על "אני ותכונותיי", אני לא יכול לשלוט. על הסביבה ותכונותיה - אולי אני יכול לשנות: או להחליף את החברה, או להשפיע על החברים והם ישפיעו עלי - אבל יש כאן גורם שיכול להשפיע עלי. האדם הוא לא בעל הבית על עצמו. אני כבר ראיתי את זה, אני כבר גמרתי לעבוד עם עצמי. אני ראיתי שאף פעם אני לא מצליח לסדר משהו בתוכי, שזה לא בכוחי.
 

אלא, מי שיכול לשנות את האדם, זו החברה. על ידי בושה, על ידי מכות, על ידי זה שאני צריך את החברים, וכו'. החברים יכולים לשנות אותו. אז האדם מסכים לקבל מהם מכות, הכוונות, מה שלא יהיה, רק שיהיה לכיוון נכון. אם האדם מסכים לזה מגיע לו לבוא לחברה הנכונה. ואז הוא בוחר את החברה שתשנה אותו, תשנה אותו לכיוון הנכון, תלחץ עליו, ומוכן לשלם להם על זה, ביגיעה שלו, בלשרת אותם ועוד.
 

הכל בא מנחיצות, מהכרה שהבחירה החופשית היחידה שלי, היא לבחור בחברה שתדחוף אותי לכיוון הנכון. לאדם בפנים אין שעון מעורר, שיעורר אותו להחליף פתאום מצבים, ולא חסרונות, שמתוכו יבואו באיטיות טבעית כזאת, שהוא יתקדם רק על ידי ייסורים. אלא למשוך קדימה רק חברה יכולה, רק סביבה. אם האדם מתחיל להבין את זה, אז הוא יכול לזרז את המצבים שלו.
 

אם החברה לא בוערת מה לעשות?
 

אם האדם מרגיש שהחברה לא בוערת, שיגרום שהחברה תהיה בוערת. שידליק אותה, לא חשוב איך. שיצעק על החברים, שיתן להם מכות, שיקנה להם מתנות, אבל שיעשה משהו. שיתחיל לחפש. שישב וידבר עם החברים ויתחיל לעורר אותם.
 

מהו מנגנון חיצוני?
 

מנגנון חיצוני הוא בדיוק חיצוני כלפי, שכל הזמן ידחוף אותי לשינויים. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא זקוק לשינויים, הוא חייב להשקיע את עצמו בחברה. ואחר כך החברה תחזיר לו את ההשקעה שלו בה, בעוצמה פי כמה יותר ממה שהוא ישקיע בה, ביחס לכמות החברים שיש בה, ולמידת הקשר ביניהם, וכו'.
 

האם החברה עצמה צריכה מנגנון חיצוני?
 

חברה לא צריכה מנגנון חיצוני נוסף. חברה מחזיקה את עצמה. חברה בעצמה יכולה להשתנות ללא גורם חיצון. חברה כוללת הרבה רצונות לקבל בודדים, לא מתוקנים, ביחסים שונים אחד עם השני, שכל אחד מהם נמצא בעליות וירידות. ומתוך זה החברה נמצאת תמיד בתנועה פנימית משלה.
 

לכן היא לא זקוקה לעוד מנגנון חיצוני נוסף חוץ ממנה. יש לה שינויים פנימיים מתוך הטבע שלה, כי היא כלולה מהרבה כוחות זרים אחד לשני ומשתנים. אחד עולה, אחד יורד ובגלל זה החברה כל הזמן משתנה. השינויים האלה גורמים לה יחס שונה לכל החברים.
 

מהי הנקודה הקובעת בהתקדמות החברה?
 

איכות היחס של האנשים כלפי החברה עצמה. עד כמה שהם מבינים שהחברה הזאת היא ההצלה היחידה שלהם. לפי אותו כלל, שהאדם לא יכול להרגיש שום דבר מחוץ לעצמו. הוא בנוי בצורה סגורה. הוא לא יכול להרגיש את הבורא ולא יכול להרגיש את האור. אלא מה הוא מרגיש? האדם יכול להרגיש כלים כמוהו, שונים, שנראים לו זרים, מפני שעל הכלים האלה נעשתה פעולה מיוחדת מאוד, שנקראת "שבירה".
 

הבורא הכניס לתוך הכלים האלה הרגשה של זרות אחד כלפי השני. הוא החדיר בהם תכונת שבירה מיוחדת. מה הוא עשה? הוא הכניס לתוך הכלים את האחוריים שלו, צורה הפוכה מהשפעה, מאהבה, שאצלנו נקראת "שבירה". ואם אנחנו מדלגים עליה, אנחנו הופכים את תכונת הלקבל ללהשפיע. אנחנו הופכים את האחוריים של הבורא, לפנים. הבורא בעצמו הכניס את עצמו בינינו בצורה ההפוכה, ואומר: "עכשיו תעבדו. אני בעצם הוא מי שמבדיל ביניכם". האור עשה את השבירה.