שיחה על מאמר:

"מהו, שבריאת העולם היה בנדבה"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 25
לאחר עריכה 23.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה"

יש רק מצב אחד טוב, והוא מצבו של הבורא. ומפני שהבורא הוא טוב, רצה לברוא את הנברא כדי להיטיב לו. וכדי להיטיב לו, חייב להביא את הנברא למצב הטוב היחידי שקיים, היינו, למצבו. כדי לברוא את הנברא כמוהו, על הנברא להיות דומה לבורא - בהרגשה, בהכרה, בחכמה, במילוי, בכל מה שיש בבורא - ולהשיג את המצב הזה במלואו. להשיג אותו אפשר רק ממצב שכנגדו. לכן הבורא נתן לנברא הרגשה של כנגדו, להגיע עם כל היכולת שלו להשתוות הצורה.
 

כדי לעזור לנברא להגיע להשתוות הצורה, ומפני שהנברא נמצא במצב ההפכי, ישנם שני כוחות - הכוח המושך והכוח הדוחה - שמורגשים בנברא או כתענוג או כייסורים. הנברא, על ידי שני הכוחות האלה, מגיע להכרה שצריך וכדאי לו להתקדם לדבקות בצורה הכרתית, מפני שאחרת הוא מזמין על עצמו ייסורים.
 

אמנם גם כך וגם כך הוא מתקדם : או על ידי מכות, שהחוק הכללי המקדם את כל הבריאה למטרתה עובר עליו ומחייב אותו, או על ידי השתתפותו העצמית, שהוא משכנע את עצמו שלהיות דומה לבורא - היינו, להיות בתכונה דלהשפיע, ההפוכה מטבעו - הינו דבר מיוחד, והנעלה ביותר. ואז כל ההתקדמות שלו, כל תהליך התיקון שלו והשגת המטרה, מקבל צביון לגמרי אחר.
 

לכן, מלכתחילה הנברא קיים באותו מצב הנקרא "טוב ומיטיב", "מטרת הבריאה", "דבקות בבורא", שאין חוץ ממנו מצב אחר. אבל, כדי שהנברא יכיר את המצב הזה וירכוש אותו במלואו, הבורא נתן בהרגשת הנברא מין דמיון, שהוא נמצא במצב ההפוך. כדי שהנברא ירצה בעצמו להגיע למטרה, ובעצמו יחקור איך להשיג אליה, ובעצמו ירכוש חיסרון להגיע למטרה, ויבדוק איזה אמצעים יכולים להביא אותו אליה.
 

ומתוך כל החיפושים האלה, אם ייווצר בנברא חיסרון אמיתי למה שהבורא הכין לו, למצב האמיתי שבו הוא נמצא, אם יהיה לנברא חיסרון אמיתי - אז לפי מידת החיסרון הוא יגלה בהדרגה את מצבו האמיתי, עד שיגלה אותו במלואו. זו תמונת המצב של הנברא.
 

איך אדם יכול לזהות את מצבו ולקרוא אותו בצורה נכונה, למדוד אותו, שיהיה כסיבה לתיקון?
 

האדם יכול למדוד את המצב שלו, את המצב של הרצון שלו (כי אין דבר חוץ מרצון) - ולא להגיע לשום החלטה. האדם נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל מביא לו תענוג או ייסורים, ולפיהם הוא קובע אם הרצון לקבל הזה הוא טוב או רע.
 

ולפי המדד הזה הוא משתמש בו, או לא משתמש בו, ומנסה להחליף אותו, לרכוש רצון לקבל אחר, שיש לו אופן אחר. לרצות דבר מה אחר שממנו אפשר ליהנות, ולדכא את הרצון לדבר שממנו אי אפשר ליהנות. כך האדם כל הזמן עושה.
 

תמיד הוא בוחר ממה בצורה המועילה והקלה ביותר הוא יכול ליהנות. הוא עושה חשבון איך להגיע בפחות יגיעה לתענוג המרבי. חשבון טבעי, שלפיו כל אחד בוחר ומתפקד בכל רמות הטבע, מתפקוד של דומם, צומח, חי ועד תפקודו של המדבר שבנו.
 

ואם האדם רוצה ללמוד איך ליהנות יותר, אז הוא נכנס לכל מיני מערכות, לכל מיני חוגים, ולומד מאנשים אחרים, ומפתח את השימוש ברצון לקבל שלו יותר ליהנות, שיאפשר לו ליהנות באותה מידה שהחברה או העולם שהוא נמצא בו, מאפשרים לו ליהנות. לא משנה אם ליהנות בצורה חוקית או בלתי חוקית. אבל האדם כל הזמן עושה חשבונות, מה כדאי לו ומה לא, כאשר הנאה מקסימלית היא המטרה שלו. ולפי זה אנשים בודקים את האחרים ומעריכים אותם.
 

ומהאדם אי אפשר לדרוש חשבון אחר, מפני שזה הטבע שלו. כך קובעים גם מדענים, ביולוגים, ופסיכולוגים למיניהם. אז למה האדם מקבל מכות מההשגחה העליונה, מהבורא? אם הבורא ברא אותו בצורה שהאדם עושה חשבון כזה, אז למה הוא מעניש אותו בשל כך? הבורא לא מעניש את האדם, אין לו כוונה להעניש, אלא ההרגשה הזאת נובעת מאותו החוק - שלא רק רצון לקבל נמצא בנו, אלא גם הכנה לכוח האחר, לרצון להשפיע, שעלינו להתחיל לקחת גם אותו בחשבון.
 

כדי לחייב את האדם להתחיל ולעשות חשבון בין הרצון לקבל שלו לרצון להשפיע, האדם במידה שאינו מבצע את החשבון הנדרש ברמת ההתפתחות שלו, ממידת התפתחותו, הוא מרגיש ייסורים. כלומר, אם האדם מעורר את עצמו לעשות חשבון, לא רק לפי מידת רצונו ליהנות, אלא כמה עליו ליהנות לאחרים, ועושה חשבון נכון של היחס בין לעצמו לבין לאחרים בהתאם למידת התפתחותו, אז הוא שרוי בטוב, ולא מרגיש ייסורים.
 

למשל, אם לפי רמת ההתפתחות שלו, עליו לתת עשרים אחוז ולקבל שמונים אחוז, כאשר הוא עולה לרמת ההתפתחות הבאה, עליו לתת יותר ולקבל פחות. ובעליה לדרגה מעליה, עליו לתת עוד יותר ולקבל עוד פחות. אם האדם היה יודע את החוק הזה, מה נדרש ממנו ומבצע בהתאם, הוא תמיד היה מרגיש עם עצמו נוח וטוב, כי זה החוק היחיד הפועל עליו.
 

ולמה לא רואים את החוק הזה? שהאדם לא יעשה חשבון להרגיש טוב. כי המטרה היא לא שנרגיש טוב ברצון לקבל, אלא המטרה שהחשבון כמה לי וכמה לאחרים, לא יהיה מתוך רצון לקבל בלבד, אלא מתוך הרצון להידבק בבורא, להיות דומה לו. גם הרצון להשפיע אינו מטרה. המטרה היא להיות דומה לבורא, כמוהו. ולכן החוק הזה, שהאדם חייב חוץ מלקבל גם להשפיע, לא מגולה לו.
 

איך האדם יכול למדוד את ההתקדמות שלו אם הבורא לא מגולה?
 

אם האדם רואה את עצמו כ"אני יחידי בעולם", "אני רק כלפי הבורא", ו"עלי לעבוד רק כלפיו", אז אין ביכולתו לדעת מי אני, מה אני, מי הוא הבורא ומה הוא עושה, כי הבורא נסתר. ואם הבורא נסתר, אז גם האדם נסתר. אין לו כלפי מה לבדוק את עצמו.
 

במצב שיש רק בורא ונברא, אין מה לעשות. יש נברא ויש בורא ומה הלאה? איך להביא את הנברא לדרגת הבורא? אם הבורא יתגלה הנברא יהיה לגמרי ברשותו. בהכרח יעשה פעולות דלהשפיע, ואף פעם לא יידע למה הוא עושה אותן, כמו הרצון לקבל ששולט בנו.
 

האדם חייב להיות תחת שני סוגי הטבע. אבל איך אפשר להיות בשני סוגי הטבע בבת אחת, הרי מה שיותר שולט, בהכרח האדם בוחר בו. אם האדם בעצמו בנוי מרצון לקבל, מרצון ליהנות, אז הוא נהנה או מקבלה או מהשפעה. ואז גם את נוכחות הבורא הוא מפרש כתענוג. וכך הוא או קליפה או קדושה. בשניהם הוא רוצה ליהנות.
 

לכן כדי שהאדם יגיע להיות עצמאי, הבורא חייב להסתיר את עצמו. אבל אם הבורא נסתר מהאדם, אין לו כלפי מי למדוד את עצמו, לבדוק את עצמו, לכוון את עצמו, אין לו כלפי מי לקרוא: "מי אני?", "מה אני?", אז איך הוא יכול להתקדם?
 

לכן הבורא, שנסתר מהאדם כדי לא לקנות אותו בתענוגים, שיהיה מכור לו, הציב במקומו חברה. מצד אחד מפני שלחברה האדם לא יכול להיות מכור. החברה לא נותנת לו תענוגים כמו הבורא, ולא חיים וחיות כמוהו. ומצד שני, חברה היא כוח זר מחוץ לנברא, לאדם, שאם על ידי היחס אליה הוא רוצה להידבק בבורא - על ידי האמצעי הזה שמתחבר לחברה, שמשפיע לה - אז הוא בהחלט מגיע לרכישת הכוונה האמיתית על מנת להשפיע, ולהידמות לבורא בצורה אמיתית.
 

היינו, האדם משתמש בהשפעה לזולת, כדי להיות כמו בורא. ואלה שני עניינים:
א - פעולת ההשפעה.
ב - מעמד הבורא כ"המשפיע".
 

האדם שמבצע על החברה פעולת השפעה, ובכך בונה את הכלי שלו, משתכלל בפעולת ההשפעה ונעשה משפיע כמו בורא, מגיע למעמד הבורא. כמו במשל של בעל הסולם על המלך, שרצה להגדיל את העבד שלו, ולכן עשה לו תרגילים למיניהם, שילמד מהמעשים האלה איך להיות מלך, ואז העבד נעשה כמו המלך.
 

ההשפעה בעצמה היא לא המטרה, אלא ההשפעה היא צורה חיצונית של התאמה לבורא. לכן, אם עובדים בחברה כדי להשפיע, מפני שהצורה הזאת היא הצורה החיצונית של הבורא כלפינו, זוכים להיות כמוהו בצורה הפנימית. מהי הצורה הפנימית אין ביכולתנו לומר אפילו, אבל לכך מגיעים.
 

ואם הבורא היה נגלה, לא היינו יכולים לבצע זאת. אם הוא היה נמצא לפנינו, כלפיו לא היינו מסוגלים לעשות זאת, כי הוא היה שולט עלינו. וכעת האדם נמצא במצב נטול תענוגים, שהשפעה לא מושכת אותו, אלא דוחה אותו. וכנגד זה עליו להגדיל את הבורא, את האידיאל הזה להיות דומה לו, שווה לו.
 

ואז, כדי לבצע את פעולת דלהשפיע בחברה, האדם חייב גילוי הבורא. אבל לא שהוא מגולה לו כתענוג, אלא מגולה לו כמו גדול במושג המטרה. ואז מהתגלות גדלות הבורא האדם מקבל כוח לעבוד עם החברה, הוא מוצא בגדלות הבורא חומר דלק להשפעה.
 

איך אפשר להיות במצב שלא נסבול מייסורים?
 

הכל תלוי במידת ההכרה בנחיצות הדבר. ככל שהמטרה יותר חשובה, האדם מסתכל על כל האמצעים להשגת המטרה כטובים. הוא מסתכל עליהם כמו על תרופה שמחכה ומצפה לה, ומוכן לשלם עליה הרבה כסף - ולא כעל מכה. בדומה, אדם שעומד לפני ניתוח שיציל את חייו: הוא לא מפחד מהניתוחהוא רוצה בו ומוכן לשלם כל סכום לרופא טוב, ומצפה ומחכה לו. מה שאם כן, אדם שלא רואה, ולא יודע, ולא מרגיש, ולא מכיר בניתוח כפעולת הצלה בשבילו, אז הוא מפחד ולא רוצה, ובורח ממנו.
 

היחס של האדם לרצון לקבל, ולאמצעי שעל ידו הוא מיתקן, הופך בתוך האדם את הרגשת הייסורים להרגשת תענוגים. זה כל ההבדל. האדם עובר מרצון לקבל שלו להשתוקקות להיות המשפיע, לרצון להשפיע. לכן כל המכות שעוברות על הרצון לקבל, הוא מרגיש כאמצעים להשיג את הרצון להשפיע. ואז כל המכות האלה נראות לו מתוקות, ומורגשות מתוקות לגמרי, והוא לא רואה אותן כמכות, כייסורים. כי בהשתוקקות להשפיע הוא מתנתק מהרצון לקבל, ואז הוא לא מרגיש בו דבר שלילי.
 

התיאור הזה נשמע כמו פסיכולוגיה, אבל כך קורה עם החומר של הרצון לקבל, בכל סוגי התענוגים - גם בעולם הזה וגם בעולמות הרוחניים, בכל מצב ומצב. אם האדם מחבר כל הרגשה טובה או רעה ל"על מנת להשפיע לבורא", למטרה, כל מה שלטובת המטרה הזאת מורגש אצלו כתענוג. ומטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" היא להגיע לתענוגים, ולא לסבול מהשפעה, אלא לגלות בהשפעה תענוגים בלתי מוגבלים, בלי גבול.
 

אבל עד שלא רוכשים את הטבע השני, שיש גם טבע להשפיע וגם טבע לקבל לא יכולים להבין ולהשיג מה קורה.
 

האם יש הבדל אם משיגים את המטרה בדרך תורה או בדרך ייסורים?
 

יש דרך תורה ודרך ייסורים. האדם מתקדם או על ידי מכות, או על ידי השתוקקות להיות דומה לבורא. המטרה היא אותה מטרה. כמו שכתוב במאמר "השלום": "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו".
 

האדם בהכרח לוקח מ"החנות", מהחיים האלו, הוא חייב לקחת כדי לחיות, כדי ליהנות. אבל נפרעים מהאדם. לוקחים ממנו, ומחזירים מה שלקח "מדעתו או שלא מדעתו", וזה ההבדל. בעל הסולם מדבר עליו במאמר. או האדם לוקח מ"החנות", מהחיים האלה, כאילו אין בעל הבית, נוטל וזהו כי כך הוא בנוי, או שהאדם יודע שיש בעל הבית, ומה שהוא לוקח, הוא לוקח כפיקדון שעליו להחזיר.
 

לבעל הבית לא חשוב כמה האדם לוקח. "החנות" בשבילו, והכל בשבילו. לא מן הסתם כתוב בסוף המאמר: "והכל מתוקן לסעודה" - מלכתחילה הכל בנוי בשבילנו, וודאי שבסוף נקבל הכל. אלא שחשוב לבעל הבית שהאדם יתייחס לכל ה"קניות" שלו בעולם הזה, ב"חנות" הזאת, בצורה מטרתית. למה? מפני שאז הוא מתייחס לבריאה כמו הבורא, הוא ביחס הזה קונה את דרגת הבורא. התענוג האמיתי הוא להיות במצבו של הבורא, ואל התענוג הזה הבורא רוצה שהאדם יגיע.
 

אבל אי אפשר מבלי שהאדם יגיע להכרת מצבו, ומהמצב הראשוני-התחלתי הזה יכיר בבורא, ויעלה בהדרגה בדרגות ההכרה (שזה נקרא "התקדמות"), הכרת דרגת הבורא, בעצמו, בהכרתו (לכן הדרגות האלה נקראות "לגלות" ולא לחוות וליהנות) לגלות דרגת הבורא, עד שיגיע למצב הבורא במלואו. הוא לא יכול לעקוף את המצבים האלה.
 

בהתקדמות אין דרך ייסורים. דרך ייסורים הם אותם המצבים שבינתיים האדם לא רוצה להתקדם, לא מוצא כוחות להתקדם, לא מממש את החברה כבחירה היחידה שיש לו, כדי להתקדם בצורה נכונה, לכן הוא עדיין נמצא תחת הייסורים. והייסורים האלה הולכים וגוברים לאט לאט, עד שמידת הייסורים היא כל פעם כזאת, שמחייבת את האדם לחפש איך לצאת מהם.
 

ועל ידי החיפוש הזה האדם מוצא את הדרך, ומוכן כבר להיכנס לחברה מחייבת, ואפילו מוכן לשלם לה שתחייב אותו להתקדם, אחרת הוא שוב יכנס תחת הייסורים. עד שהאדם מתחיל להבין שהבעיה היא לא עניין הייסורים, אלא שתהיה לו השתוקקות פרטית. ואם אין לו השתוקקות, זה הייסורים שלו במקום המכות הגשמיות. ובהתאם לזה האדם משנה גם את החברה, שתיתן לו התקדמות למטרה לא בפחד המכות, אלא מפני שהמטרה היא נעלה.
 

האדם לא יכול להתקדם ממצב למצב על ידי הייסורים. תמיד, בכל מצב, הייסורים הם רק כדי לחייב את האדם לצאת מהמצב. ואם האדם לא מסוגל בעצמו, מעכשיו והלאה הוא יכול להתחיל לחשוב, לחקור, להשקיע את עצמו בחברה, שהחברה תעורר אותו. וכך הוא נכנס למצב שהוא בעצמו מחליף את איכות הייסורים ועולה מדרגה לדרגה.
 

ואם האדם לא עושה את זה, אז הייסורים כביכול באים מעצמם. רק זה ההבדל. לכן, הבחירה החופשית היא בחברה. בגורם שיבוא אל האדם במקום המכות, ויראה לו איך הוא צריך להשתנות. כלומר, או מכות מחייבות אותו להשתנות, או חברה מחייבת אותו להשתנות. אלא שעל ידי החברה האדם משתנה יותר מהר, בצורה יותר מועילה, וללא ייסורים.
 

בחברה האדם מרוויח כפול, מסביר רב"ש, הוא מקצר את הזמנים. בכך שבכל המצבים שלו הוא משתדל להיות דומה לבורא, הוא כבר עכשיו מרגיש איפה הוא במשהו בחיבור איתו, דומה אליו. וכל הדרך שלו האדם נמצא במידה מסוימת של גמר התיקון. אבל רק אם החברה מספקת לו נחיצות להתקדמות, לכיוון רכישת מעמד הבורא. אם החברה לא מספקת לו מה שנחוץ, אז הוא יהיה בייסורים ולעולם לא יידע איך לצאת מהטבע שלו, ואיך לשנות את עצמו.
 

מה פירוש להיות במידה מסוימת של גמר התיקון?
 

שבכל פעם שהאדם רוצה להשתמש בחברה כדי להתקדם, הוא מגלה ממנה יכולת, וכוחות, ונכונות לקבל השפעה ממנו, ולהשפיע לו חזרה גדלות הבורא. ואז זהו המצב שהאדם מרגיש דומה במעט לגמר התיקון - "מעין עולם הבא". החברה נותנת לו התערותא דלעילא, התעוררות חיצונית, שלו עצמו אין.
 

איך אפשר למדוד כל הרגשה בצורה נכונה, ולהיות בטוחים שמודדים אותה נכון?
 

האדם עצמו לא יכול, אלא רק כלפי החברה. חברה היא מודד במקום הבורא, אם היחס של האדם כלפיה הוא להשפיע, אם היא דורשת ממנו להשפיע לה, אם היא מעלה מושג דלהשפיע הנקרא "גדלות המטרה", "גדלות הבורא" - לרמה הגבוהה ביותר, ומראה לו שרק זה חשוב, וכל יתר התכונות והמצבים הם נבזיים, ואז כלפי זה האדם יכול למדוד את עצמו, את המחשבות שלו, את הכוונות שלו, איך הוא תכנן את הזמן שלו ואת החיים שלו.
 

אבל אם החברה לא מציבה לו אמות מידה כאלה, אז כלפי מה הוא ימדוד את עצמו? האדם בעצמו יכול לבנות כל מיני קני מידה - סרגלים כאלה או משקלות כאלה - ותמיד להצדיק את עצמו. אין לאדם שום אפשרות למדוד את עצמו, אלא רק אם הוא בונה מודד חיצוני שנקרא "חברה".
 

האדם עצמו לא יכול לדעת איך למדוד. לכן כולם בטוחים שהם צדיקים, שהם משפיעים, ולכל היותר טוענים "כולנו גנבים". אף אחד לא חושב שהוא רשע, הוא לא יכול. האדם לא יכול להגיד לעצמו שהוא רשע. למה? כי בזה ה"אני" שלו מתבטל, נפגע עד כדי כך שהאדם לא יכול לסבול את עצמו. ואת זה האדם לא יכול להרשות לעצמו. ההרגשה היא נוראית. מיד מכסים אותה עם משהו.
 

לכן, אם לא החברה, שכל הזמן תדחוף את האדם, תעורר אותו לכיוון הנכון, תדרוש ממנו התקדמות ותיתן לו את קני המידה הנכונים איך עליו להיות, אין לאדם שום אפשרות להתקדם.

***
איך להתייחס לחברה בצורה נכונה ? החברה צריכה לעזור לאדם להבין ולתת לו כוחות לשנות את עצמו. החברה היא כמו בורא. אלא שבחברה צריך להיות עוד רעיון אחד, שהיא דורשת מהאדם. לא סתם להשפיע אחד לשני ולחיות במצב טוב, בחברה טובה ויפה - כמו שמארגנים מועדון חברתי יפה. בחברה חייבת להיות מטרה ברורה, שכל הפעולות שהחברים עושים אינן לנוחיותם בחברה, אלא כדי להידמות לבורא, להגיע אליו, להידבק בו. ואז החברה תצליח. ואם אין לחברים את המטרה הזאת, אז החברה תיכשל כמו החברה ברוסיה ובקיבוצים, כפי שמתאר בעל הסולם במאמר "השלום".
 

למה האדם לא יכול לעשות כל רגע חשבון נכון של אני כלפי החברה?
 

זה קורה, מפני שחברה לא דורשת את זה מהאדם. ולמה החברה לא דורשת את זה מהאדם? כי הוא לא מצא את החברה הנכונה, הוא לא בנה אותה.
 

מה פירוש שהחברה נותנת לחבריה תמונה של מצבם?
 

בעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית", שהחברה היא הכל. החברה היא הבחירה היחידה של האדם. ככל שהחברים יכולים לבנות אותה ולייצב אותה כלפי עצמם בצורה נכונה, היא משמשת במקום כל האמצעים שחסרים לחברים להשגת המטרה.
 

איך חברה שכוללת אנשים שלא יודעים מהי המטרה הנכונה יכולה לכוון את האדם למטרה הנכונה?
 

בעל הסולם אומר, שאם הרצון בחברה הוא בכללות בחיפוש, ולא בהבנה ולא בכיוון, אלא בחיפוש המטרה הנכונה, אז הוא מספיק כדי להתקדם למטרה בצורה נכונה - אם החברה מחייבת כל חבר וחבר להשפיע לחברה כדי להגיע לבורא.
 

המשפט הזה חייב להתקיים. כי האדם הולך להשפיע לחברה, וההשפעה שלו היא על מנת לקבל, והיא בכלל לא השפעה, והוא לא אוהב את החברים וגם הם במצב שלו. אבל האדם עושה לעצמו תנאי מיוחד, הוא הולך להשקיע את עצמו בחברה הזאת כדי להגיע לבורא.
 

בכך שהאדם הולך להשקיע את עצמו בחברה ובחברים, הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו, ולא רואה ברצון הזה שום דבר טוב וכדאי. ומשום שהבורא נעלם והוא משתוקק אליו, הוא מוכן להשקיע את עצמו בחברה. ואז אפילו אם הוא משקיע בחברה כדי שיהיה לו טוב, הוא שם עוד תנאי, שהוא רוצה להגיע לבורא.
 

אבל הבורא נעלם, ולכן יש לו חוסר טעם ברצון להשפיע, אלא שבצורה כזאת האדם מתנתק מהרצון לקבל - לא בפועל - אלא רוצה להתנתק עד כדי כך, שבהשפעה לחברה הוא מזמין על עצמו אור מקיף מהבורא.
 

האדם עושה פעולה שתואמת לפעולת השפעה, ואז האור המקיף פועל עליו. כי בכך האדם נכנס להתאמה מסוימת לאור. עדיין לא התאמה בפועל, לא בכלים, אין עדיין מסך ואין אור חוזר. אבל ההתאמה הזאת מספקת כדי למשוך עליו אור מקיף, שהוא נקרא "אור המחזיר למוטב".
 

ואם האדם באמת משקיע בזה, תלוי עד כמה החברה נותנת לו התרוממות, התעוררות, רצון, חשיבות, כוח, דחף, אז בהתאם לזה האדם מושך הרבה מאוד אור מקיף "המחזיר למוטב", שהוא הופך להיות "למשיח". הוא מחזיר את האדם למוטב, מושך אותו למוטב.