מאמר השלום

פרק תשיעי: "ביאור המשנה: "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים"
פרק עשירי: "גלגל שינוי הצורה"

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 23.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר השלום

ביאור המשנה: "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים"

"ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה במסכת אבות (פרק ג' משנה ט"ז). וזה לשונה: הוא (רבי עקיבא) היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה עד כאן לשונו. והמשנה הזאת לא לחנם נשארה סתומה לפנינו במשל מבלי לרמז אפילו על פתרונה, שזה יורה לנו שיש כאן עמקות מרובה להתעמק בה, אכן היא מתבארת יפה יפה על פי הידיעות שרכשנו עד הנה."

גלגל שינוי הצורה

"ומתחילה אציע דעת חז"ל בדבר השתלשלות דורות העולם, אשר הגם שאנו רואים את הגופות שמתחלפות ועוברות מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות, אולם הנפשות שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף, אלא המה נעתקות ובאות מגוף לגוף מדור לדור, שאותן הנפשות שהיו בדור המבול הם נעתקו ובאו בדור הפלגה ואחר כך בגלות מצרים, ואחר כך ביוצאי מצרים וכו', עד דורנו זה, ועד גמר התיקון. באופן, שאין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופות, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש, ולפיכך בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות, ולא חשוב כלל מבחינה זו שבינתים החליפו כל אחד ואחד גופותיהם כמה אלפי פעמים, משום שעיקר העצמות מהגוף שנק' נפש לא סבלה כלום מחילופים אלו.

ויש על זה הוכחות רבות וחכמה נפלאה הנקראת סוד גלגול הנשמות, שאין כאן המקום לביאורו, אלא לסבת הפלגתו של הדבר למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים, אשר כל דבר לפי דרכו חי חיים נצחיים, ואף על פי שאנו רואים בחוש שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו, ובאמת רק בחינת גלגולים יש כאן, אשר כל פרט ופרט אינו נח ואינו שקט אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה ואינו מאבד אף משהו ממהותו בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקה."

בעל הסולם אומר, שאפילו בקרב אנשים, שאין להם שום קשר עם חוכמת הקבלה, הדבר נעשה ידוע, שכל דור ודור הוא אותה שורת נשמות, אבל שמתלבשות בגופים חדשים. אותן הנשמות, שבתוך כל אחת ואחת מתחוללים שינויים. כל נשמה ונשמה, מתוך הגלגול שעוברת, מקבלת שינוי צורה מסוים, שלשמו הגלגול נעשה. וההתחשבות היא לא עם הגופים ולא עם הגלגולים, אלא רק עם השינויים שעוברים על הנשמות בזמן הגלגולים, רק בתוצאה שנשארת בנשמות לאחר כל גלגול וגלגול.

"ועתה נבוא לביאור המשנה, שאומר "הכל נתון בערבון" כי דימו הדבר למי שמלוה לחבירו סכום כסף לעסק על מנת שיהיה שותף עמו ברווח, וכדי שיהיה בטוח שלא יאבד את כספו נותן לו זה בערבון ונמצא מסולק מכל חשש. כן בריאת העולם וקיומו, אשר השי"ת הכינה לבני אדם לעסוק בה ולהרויח על ידה בסופם את התכלית הנשגבה של הדביקות בו ית', כמבואר במאמר מתן תורה (אות ו' עש"ה). אם כן יש להעלות על הדעת: מי יכריח את האנושות לעסוק בעבודתו ית' עד שיבואו בסופם לידי תכלית זו הנשגבה והנעלה?

ועל זה אומר לנו רבי עקיבא "הכל נתון בערבון", כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה ונתנה לבני אדם לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון, ואם תאמר איזה ערבון נתנו לו? ועל זה משיב ואומר "ומצודה פרוסה על כל החיים", כלומר שהחכים השי"ת ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושות שאף אחד ממנה לא ימלט, אלא כל החיים מוכרחים להלכד שמה במצודה זו, ולקבל עליהם בהכרח את עבודתו ית', עד שישיגו מטרתם הנעלה, וזהו הערבון של השי"ת שהבטיח את עצמו שלא יאונה במעשה הבריאה."

יש תוכנית ברורה ומפורטת כלפי כל נשמה ונשמה פרטית וכלפי כל הנשמות יחד. מהי התוכנית כולה אם רוצים אפשר ללמוד ולהכיר. ואין ברירה חייבים לבצע את התוכנית הזאת. כלומר, שתי הנקודות הקיצוניות, נקודה א' ונקודה ב' - ההתחלה והסוף, כבר נקובות מראש, וההבדל הוא כנראה בדרך. אבל יש הבטחה גמורה ומוחלטת מצד הנותן, מצד הבורא, שנגיע מהנקודה ההתחלתית לנקודה הסופית.


למה קיים הספק, שאולי מישהו יברח מהתהליך?

הספק הוא מפני שבתוך התהליך עצמו, יש כנראה מידת חופש מסוימת למי שנמצא בתהליך. אבל על מידת החופש הזאת יש הבטחה מצד ההשגחה, שאפילו אם האדם יברח, הוא יברח רק בתוך גבולות כאלה, שיחזירו אותו תמיד לאותו מסלול. כמו ילד שנראה לו, שהוא מסתובב חופשי, אבל הוא נמצא תחת השגחה, ועוקבים היטב אחר מעשיו. כלומר, אפילו שנראה לאדם שהכל פתוח, כמו שבעל הסולם מסביר על החנות, אבל על כל דבר נותנים דין וחשבון. ובהתאם לדרך שמשתמשים בחנות, בהתאם לזה מחזירים את האדם לאותו נתיב שעליו ללכת בו. אם כך, במה החופש בדיוק?

"ואחרי זה מפרש הדבר בפרטיות ואומר "החנות פתוחה" כלומר, אף על פי שהעולם הזה נראה לעינינו כדמות חנות פתוחה מבלי שום בעלים, אשר כל העובר דרכו יכול לקבל סחורה וכל טוב כפי אות נפשו בחנם בלי שום חשבון, ועל זה עומד רבי עקיבא ומזהירנו, "והחנוני מקיף", כלומר, אף על פי שאינך רואה כאן שום חנוני, דע, שיש חנוני, ומה שאינו תובע תשלומיו הוא מפני שנותן לך בהקפה, ואם תאמר: מאין יודע את חשבונותי? על זה משיב: "הפנקס פתוח והיד כותבת" כלומר שיש פנקס כללי אשר כל מעשה ומעשה נרשם שמה מבלי לאבד אף כל שהוא, והכוונה סובבת על החוק של ההתפתחות שהטביע הקב"ה באנושות, הדוחף אותנו תמיד קדימה.

פירוש, ההנהגות המקולקלות המצויות במצבי האנושות, הן עצמן גורמות ובוראות את המצבים הטובים, וכל מצב טוב אינו אלא פרי עמלו של המצב הרע שקדם לו, אכן ערכי טוב ורע אלו אינם אמורים בערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית, אשר כל מצב המקרב את האנושות למטרה נקרא טוב, והמרחיקם מן המטרה נקרא רע."

החוקים הם פשוטים מאוד. יש נקודת התחלתית ונקודה סופית וביניהן קו ישר. ככל שהאדם סוטה מהקו הזה, הוא מקבל ייסורים שמחזירים אותו לקו הנכון. והאדם נברא בצורה כזאת, שתמיד הוא סוטה מהקו, ובכוח הייסורים חייב לחזור לקו הנכון. ולכן כל מצב טוב שיש לאדם, הוא רק כתוצאה מהמצב הרע שהיה בו והרגיש ייסורים, שהחזירו אותו בעל כורחו למצב הטוב.

כלומר, מדבריו אלה לא מובן בינתיים איפה הבחירה החופשית, איפה החשבון. אם נמצא בנו רצון לקבל מקולקל, שידוע מראש מי הוא ומה הוא, וכנגדו ברור מי הם כוחות התיקון שידחפו אותו בחזרה, כאשר הוא סוטה מהדרך, אז איזה פעולות חופשיות ישנם כאן? אם הרצון לקבל פועל איך שהוא פועל, לפי הטבע, וכך גם כוחות התיקון שפועלים עליו בחזרה, אז איפה כאן נמצא האדם?


מהו אותו עונש שהאדם מקבל אם הוא סוטה מהמסלול?

"עונש" נקרא הרגשת הייסורים, שהאדם מקבל עבור פעולה שביצע מתוך הרצון לקבל שנמצא בו. הרצון לקבל הוא לא שלו. אלא האדם מופעל באופן טבעי על ידי התעוררות הרצון לקבל שבו, התעוררות הרשימות שבו. וכתוצאה מזה שהוא מבצע מה שהרצון לקבל מעורר בו, הוא מוסט כביכול מהדרך, וכוחות התיקון פועלים להחזירו חזרה.

הרגשת הכוחות האלה, שמתקנים ומחזירים אותו חזרה, מורגשת באדם כייסורים, כ"רע לי", ובעל כורחו כדי לא להרגיש ייסורים, הוא חוזר למסלול שנקבע לו. ולאחר שחוזר למסלולו, ניצבת בפניו פעולה חדשה וסטייה שונה, לכיוון אחר. אבל תמיד כאשר הוא חוזר, החזרה היא לא לאותו מצב, כי כבר עשה מעשה ותיקן אותו. למרות שהפעולה עצמה יכולה לעבור עליו בלי דעת מה עשה ומה בדיוק תיקן. ועונש הוא תמיד רק הרגשת הייסורים מאותה סטייה מהדרך.


מהי פעולת הטבע עלינו?

הטבע פועל בשני כיוונים:
א - מעורר בתוך מישהו שנקרא "אדם" פעולה לא טובה ולא נכונה כביכול.
ב - מפעיל כוחות שמחזירים את האובייקט הזה הנקרא "אדם", שבעצמו לא שותף לתהליך, חזרה לפעולה נכונה.

כמו בוכנה במכונה שהולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, כך הכוחות בתוך האדם דוחים אותו, דוחפים אותו לכיוונים שונים, וכוחות הטבע מחזירים אותו חזרה לאותו קו פעולה. והאדם נמצא בין שני הכוחות הללו ולא משתתף בהם. אלא הוא 'קופסה' שפועלים עליה, שזורקים אותה לצד אחד ובא כוח שמחזיר אותה למרכז. כלומר, הטבע מעורר באדם רצון לקבל, ואם האדם לא משתמש בו נכון, באים כוחות הטבע ומתקנים אותו.


מה בעל הסולם מתאר במשנת "השלום"?

בעל הסולם רוצה להוכיח לנו במשנתו, איך התהליך הזה עובר עלינו. הוא פורש במשנה הזאת את כל התהליך שעובר על הנשמות כולן, עד שהן מגיעות לתכלית.

המערכת הזאת מדויקת מאוד והיא עובדת בחופש פנימי מסוים, שהאדם יכול לצאת מהמרכז ולעשות כביכול דבר רע - שגגה או מזיד, ואז מחזירים אותו למרכז. כל פעם נותנים לו לברוח מרחק מסוים בהתאם לתוכנית, ומחזירים אותו.

על האדם פועלים שני כוחות, כוח שמוציא אותו מהנקודה האמצעית, מהמסלול, וכוח שמחזיר אותו למסלול. שני הכוחות הללו לא שייכים לאדם, אלא נותנים לו אותם על מנת לתת מכה וסוכרייה, מכה וסוכרייה, וכך הלאה.


באיזו מידה האדם מבין מה עובר עליו?

האדם לא להבין, אלא אם יכניסו בו מערכת שכלית נוספת, שתבקר בדיוק את התהליכים הללו, ותוציא מהם מסקנות. לא מסקנות בדרגת בהמה, מתוך הטבע, שאם אני עושה כך, רע לי, ואם אני עושה אחרת, טוב לי - השתתפות במנגנון עצמו כדי לברוח מהרע - אלא מנגנון שבעזרתו ילמד, לא איך להסתדר עם שני הכוחות האלה, אלא עם מי שמפעיל אותם, ויהיה בדרגה יותר גבוהה מהכוחות עצמם. מתוכו האדם מגיע לרמה גבוהה יותר של קיום.


האם ביכולתו של האדם להסיק מסקנות מהמכות עצמן?

מהמכות עצמן אין לאדם יכולת להסיק מסקנות. ממכות הוא רק יכול לראות, שלא כדאי לו לעשות את המעשה, כי רע לו. הוא פעם אחת מכניס יד לאש, ומאז לא שוכח, נשארות בו רשימות. אם לא היו נשארות בנו רשימות היה רע מאוד, אלא יש בהן תועלת. אבל אם שני כוחות פועלים באדם, הוא כל פעם יוצא וחוזר, יוצא וחוזר על ידי שניהם.

מהזיכרון, מרשימות ממצבים קודמים, האדם יכול ללמוד אולי איך להסתדר במצב מסוים. איך לא להיכנס אם בא לו דחף פנימי, ולא לסטות מהדרך. אלא שאז הוא סוטה בשיטה אחרת, בסגנון אחר, וגם בה מקבל מכות וצובר רשימות נוספות. עד שלומד סוף סוף איך להתנהג כדי לא לסבול ולא להפעיל את כוח הייסורים שמכוון אותו חזרה. אבל בשיטה כזאת הוא לומד רק איך להסתדר עם שני הכוחות, את המערכת הפשוטה איך להישאר באיזון, בלי ללמוד את הסיבתיות שבמצב.


מה המערכת רוצה ללמד את האדם?

בדרך כלל בחיים, בני אדם רוצים לדעת רק איך לברוח מהרע - איך להרוויח יותר, לנוח יותר, להנות יותר, קצת פה וקצת שם - ולא רוצים לעלות לרמת הסיבתיות, מאיפה התוכנית הזאת, מי עושה אותה, מה הוא רוצה בתכנון הזה, האם אפשר על ידי זה להשיג מישור אחר של קיום. אלא להישאר 'ראש קטן' ושיעזבו אותם.

אבל נשאלת השאלה, האם המכות בעצמן יכולות להחזיר את האדם לחשוב על נותן המכות, או צריך התעוררות מיוחדת על ידי הנקודה שבלב, שהיא לא במישור של המכות - ימינה ושמאלה או תענוג וייסורים - אלא התעוררות כלפי מעלה, ממי שמביא את המכות, ממי שמסדר את החוטים על הבובות? איך מתעוררת בנו דרישה אליו?

מתוך תענוגים וייסורים אי אפשר להגיע לשאלה על הנותן, על מי שמסובב את החוטים, אלא חייב להיות עוד נתון, התעוררות נוספת. כי מכונה שפועלת רק לפי סטיות וחזרות, יכולה להסתובב כך עד אין סוף. מתוך רשימות של סטייה ומכה, סטייה ומכה, לא מגיעים לכלום, אפילו אם נשארות רשימות, מהן הוא רק ידע איך לברוח ממכות עתידיות, שיבואו באותה שיטה, באותם המצבים. אבל בדרך כלל המצבים והמכות לא חוזרים, כי הרשימו הוא כל פעם רשימו חדש.

לכן האנושות כל הזמן טועה, וכל פעם הטעויות שלה יותר ויותר גדולות. הרצון לקבל גדל, הרשימות יותר ויותר גדולות, אבל באותו מישור, של סטייה וחזרה, סטייה וחזרה. ואז הצער הולך וגדל מדור לדור, בכל אדם ואדם, אבל מהמצב הזה הנשמות לא מקבלות עוד נתון, מרכיב נוסף, פיסת מידע נוספת, על מי שמפעיל את כל המערכת, ונותן לנו גם טוב וגם רע, ובשביל מה.

השאלה כביכול קיימת, אבל לרוב היא מתעוררת בלי קשר למפעיל המערכת, ולכן נותרת ללא תשובה. ורק לאלה שחוץ מרשימו של הרצון לקבל, של "לב", יש להם רשימו חדש, נוסף, שנקרא "נקודה שבלב", הם מתחילים לדרוש להכיר את הסובב, שמסובב להם את כל החיים. ואצלם כל התהליך מקבל יחס אחר. הם קובעים שבחנות הזאת יש בעל הבית שעושה חשבון, שיש לו פנקס והיד רושמת, והוא גובה מאיתנו, מהעובדים שלו. ועם החנות החיים כבר אחרים.


מה התועלת בכל אותן השנים לפני שהאדם מתעורר להכיר את בעל הבית של החנות?

האדם חייב לעבור הצטברות מסוימת של רשימות. לאסוף בתוכו את כל ההתרשמויות השליליות והחיוביות כאחד. אותן הנשמות עוברות תהליך של התפתחות מדומם, צומח וחי עד לדרגת מדבר. ומדרגת מדבר, שוב לדומם, צומח וחי שבמדבר, עד לדרגת מדבר שבמדבר. ואז מתחילות לקבל רשימות חדשות, נוספות, כלפי בעל הבית.

אבל אם הרשימות הללו לא מתעוררות באדם, אם לא מתעורר בו עדיין הגן הרוחני הזה, הוא נשאר אובייקט ביולוגי. יש קפיצת מדרגה שתלויה כבר, כמו שאומר בעל הסולם, ב"סוד גלגול הנשמות" - באופי הנשמה, בתרכובת של כל יתר התכונות שהיא נכללת מהן, בתהליך שהיא עוברת, בדרגת הסבל שלה ועוד - שמתוכו מגיע כל אדם ואדם, כל נשמה ונשמה, למצב שמתעורר בו הרשימו הרוחני.


למה לא מספיק מכה ותיקון חד פעמיים כדי לעורר רשימו רוחני?

אם נותנים מכה ומיד אחריה תיקון, ומוכיחים לאותה נשמה שיש בעל הבית, אז מזה הנשמה יודעת מאיפה באה המכה ומאיפה באה הסוכרייה, או מי גורם לה כל פעם סטייה ותיקון - שבא ענן ומוריד גשם, ואם הוא זז, באה שמש. אם האדם רואה שהטבע הוא מה שפועל עליו בשתי הצורות, אין לו יותר מה לחפש, לא "איפה אני?" ולא "מה הוא רוצה ממני?".

בצורה כזאת לא איכפת לאדם מיהו בעל הבית. מה תיתן לו הידיעה על בעל הבית אם הוא רק טבע עיוור, שגורם לו סטייה וחזרה, סטייה וחזרה, כל פעם מצב חדש שממנו לא לומדים כלום. כל דור ודור אנשים טועים ושוב חוזרים, שוב טועים ושוב חוזרים, ולא מסוגלים אפילו להוכיח משהו לילדים שלהם. אלא רק יודעים שהם היו כאלה וגם הילדים שלהם צריכים להיות כאלה, ולעשות כל אותן הטעויות.

אם הכל פועל לפי שני מצבים בלבד, סטייה ותיקון, סטייה ותיקון, לא מעסיק את האדם אם הוא רואה או לא רואה את בעל הבית, כי בעל הבית הוא טבע, טבע עיוור שטוב להכיר אותו רק לצורך הידיעה איך לא להיכשל בפעם הבאה, עם הרשימו החדש שיתעורר בי.

אבל לא עוזר לאדם להכיר כך את הטבע, כי אם מכירים אותו רק כגורם סטייה ומחזיר ממנה, הוא טבע דומם. בדומה לעיקרון שעליו בנויות מערכות ניווט על מטרות - גורמים סטייה ומתקנים אותה, סטייה ומתקנים, כי בלי לעשות סטייה ועליה תיקון אי אפשר להרגיש איפה נמצאים. חייבים לפעול כל הזמן בתוך גבולות מסוימים. בלי הרגשת הגבולות האדם לא יודע איפה הוא נמצא ומרגיש בחלל. כך בתוך הטבע הדומם.

ורואים מהחיים שלנו, שמתענוג וייסורים בלבד לא לומדים. שאם מתייחסים לחיים רק לפי הנתונים שיש בנו, רק לפי מר ומתוק, זה לא עוזר. רק רצון לקבל לא מביא לאדם שום התפתחות. אלא צריכה להיות דחיפה לרמה אחרת של קיום.


מה היתרון ברשימו רוחני שנכנס לתוך הפעולה היחידה של תענוג או ייסורים?

מה פירוש "תא פועל"? הרגשת תענוג או ייסורים בלבד וסטיות שנכנסות בו. אין ביכולתו של הנברא לעשות דבר חוץ מלהרגיש תענוג או ייסורים. אם נשארות בו רשימות, ויש לו יכולת לאסוף אותן, ולהגיע מהן לתוצאה כלשהי, ללמוד את התוצאה הזאת ולהשתמש בה לפעולותיו הבאות, אז הוא יכול ללמוד מהן. אבל אלה מערכות מיוחדות. לא לשם בריחה מייסורים, כמו שאנחנו נוהגים לעשות (אפשר מלכתחילה לא לתת ייסורים), אלא הן נולדו כדי דווקא מהייסורים, אחרי שאוספים את הייסורים, לעלות לרמה אחרת.

ואז באה השאלה הנכונה שחוץ ממנה אין שאלות: בשביל מה צריך לסבול ששת אלפים שנה עד שמגיעים לנקודה שבלב? כי אם לא מכניסים למערכת הזאת נתון נוסף של השתוקקות לבעל הבית, שלפיו עליה לעבוד, היא לא יודעת מה לעשות. כמו שלומדים בד' בחינות דאור ישר. אם בבחינה ד', במלכות דאין סוף, או אפילו בבחינה א', לא היתה מתפתחת הרגשת הנותן, הן היו נשארות בחינה א' או בחינה ד'. אם בחינה ד' לא היתה מרגישה את הבושה, את הנותן, בדרגה כזאת, מתוך כביכול הרצון לקבל שלה, שהיא מרגישה עד כדי כך שוני בינה לבין הנותן שנקרא "בושה", אז גם היא לא היתה מתפתחת. כלומר, חייב להיות נתון נוסף.

אבל צריך לדבר על המערכת שיש. לא יכול להיות בה יותר ממה שיש בה. ורואים על התנהגותם של בני האדם שאין בהם יותר. כל החיים שלהם יודעים רק טוב ורע ומשתדלים לברוח מדברים רעים ולהתקרב לטובים. כל המערכות שהאנושות בנתה נמצא רק בין טוב לרע, איך יותר להנות ופחות לסבול. וכל מה שהאדם בונה בחייו - אוניברסיטה, תיאטרון, טיולים, עבודה, הכל מותאם לאופי שלו, איפה ובאיזה לבוש הוא ימצא תענוגים וימנע מייסורים. הם כולם באותו מישור, ובהם האדם לא מתקן כלום, לכן האנושות הולכת ונכשלת יותר ויותר.

והשאלה, האם צריך ששת אלפים שנה כדי ללמוד ולאסוף התרשמויות, עד שהם יקפצו בנו וייתנו תוצאה כלשהי, או אפשר היה לעשות זאת מלכתחילה, היא שאלה תיאורטית בלתי חשובה. החשוב הוא האם אפשר להגיע למצב שלא נסבול, שנבין שבלתי אפשרי לברוח מייסורים, אלא אפשר לעלות לרמת התייחסות אחרת כלפיהם, לרמת תיקון אחרת. לא להישאר באותו מישור של העולם הזה, שבו אנחנו נמצאים אלפי שנים ואף פעם לא הצלחנו לברוח מהייסורים. אלא כאשר עכשיו עולה בנו השאלה "מהו הטעם בחיינו?" האם נוכל לפתור אותה בצורה אחרת, שבאמת תועיל לנו לברוח מהייסורים.

אין מניע אחר. אבל הבנת המכות והבנת המערכת צריכה להיות במידה אחרת. לא בצורה של דומם או חי, שאם נותנים לו מכות הוא בורח, ואם מלטפים אותו, נותנים לו סוכרייה, הוא מתקרב, אלא חייבת להיות לנו הבנה אחרת. ממש כנגד מר ומתוק חייבת להיות בנו מערכת של אמת ושקר, שלמרות מר ומתוק האדם יפתח אמת ושקר, שהאמת תהיה לו עד כדי כך חשובה, שביחס אליה המר כלל לא יהיה מורגש בו. זה פיתוח מערכת שונה לגמרי של התנהגות, של הפעלה.

ואיפה "האני" של אדם? "האני" של אדם נמצא בין שתי המערכות האלה, בין הטבעית לרוחנית, המערכת העל-טבעית שהוא מפתח. כאשר האדם הוא בעל שתי מערכות, מצבו לגמרי אחר. ולפני כן ההתנהגות של בני האדם בעולם הזה היא כמו של רובוט, אין בה יותר מהתנהגות של תאים.


למה צריך לסבול אלפי שנים, כדי להגיע להבנה שיש סיבתיות ממישור יותר גבוה, שאליו צריך לעלות?

כנראה שסכום הרשימות הללו, הכמות שלהם, מביאה לידיעה מסוימת או יש חוק כזה, שאחרי כך וכך פעולות, שיוצאות כך וכך רשימות, קופץ רשימו שמרגישים בו שיש בעל הבית.

אבל רואים שעד היום, חוץ מכמה מאות או כמה אלפי אנשים, אין בכל האנושות מי שמוכן להבין שהפתרון נמצא במישור אחר ולא בתענוגים וייסורים. האדם לפי טבעו עדיין לא בנוי לצאת מהתפקוד הבהמי של לברוח ממכות ולחפש תענוג.


האם הסיבה היא רק הרשימו?

הסיבה היא הרשימו, אחרת מה פתאום שהאדם ירצה משהו או יחשוב על משהו? איך האדם יכול להשתנות ברצונות שלו, במחשבות, בדחפים, בתשוקות, ולעשות חשבון אחרת, בלי שיהיו לו נתונים, חייבת להיות סיבה כלשהי. אם לא יתחלף הרשימו, לא יקרה כלום. מדובר בטבע, בחוקים מוחלטים, ולא במשהו דמיוני שפתאום אני רוצה ובא לי.


איך ממכות מגיעים לדרישה למצב יותר גבוה?

לאחר שהמכות נאספות ומגיעות לסכום מסוים, לתופעה מיוחדת בהן, שמתעוררת באדם דרגה אחרת של הכרת המציאות, והוא עובר בדומה לאבולוציה, מדרגת דומם לצומח, מצומח לחי, מחי למדבר, למרות שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות", שיש הפסק מוחלט בין דרגה לדרגה, עוד מארבע בחינות דאור ישר.

אבל כביכול, אחרי סכום מסוים של מכות, האדם מתחיל להיות יותר חכם - הכמות הופכת לאיכות - בדומה לכלב. אם נותנים לו אלף מכות, הוא מתחיל לחשוב כמו הבן-אדם. או באותה מערכת, לאחר שמקבלים אלף מכות, יש קפיץ שמשחרר רשימו מסוג אחר. חוץ מרשימות של מר ומתוק, רשימות שהן בהבחנה של אמת ושקר.

רשימות אמת ושקר הן לא כלפי המישור הזה, אלא כלפי משהו אחר, כלפי התנהגותו של האדם עם מי שמפעיל את המערכת. ורק כלפי האדם הרשימות הללו מתורגמות כמר ומתוק או אמת ושקר, מפני שהוא הגורם המרגיש, החושב. וכלפי הטבע אין יחס של אמת ושקר או מר ומתוק, אלא שני סוגי מידע שמקבל התא הזה שנקרא "נברא".

"ורק על ערך הזה נבנה "חוק ההתפתחות" אשר הקלקול והרשעות המתהוה במצב נבחן לגורם וליוצר את המצב הטוב, באופן, אשר זמן קיומו של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים המספיק לגידול קומתו של הרע שבתוכו בשעור כזה שאין הצבור יכול עוד להמצא בו, אשר אז מוכרח הציבור להתקבץ עליו ולהרוס אותו ולהסתדר במצב יותר טוב לתיקונו של הדור ההוא."
 

הרע קיים כל זמן שסובלים אותו, ולא מגיעים להחלטה שהוא בלתי נסבל. כאשר מרגישים אותו כבלתי נסבל מוצאים אמצעים איך להתרחק ממנו, להרוס אותו, לברוח ממנו. עד שלא מגיעים להחלטה כזאת, לא מוצאים אמצעים ולא בורחים מפניו. כך אנחנו מתפתחים. בצורה פשוטה מאוד, פרימיטיבית, נבזית.


למה בעל הסולם כותב בלשון הציבור ולא בלשון הפרט?

גם בציבור וגם הפרט. אלא שבציבור בצורה יותר כוללת ומקיפה, ולכן יותר מרשימה. גם הפרט הוא כך אבל הפרט תלוי בציבור, כי הציבור מקלקל את הכרת הרע. כיום כל אחד נמצא בהרגשה של פחד, חרדה, חוסר אונים, והציבור משפיע עליו על ידי שמוריד לו את הרגשת הרע הזאת. ובכך הציבור מזמין על עצמו מכות יותר גדולות.

כל עניין התקשורת, כל הגישה הזאת לחיים, שמתגאים שלא מרגישים מכות, זו כסילות מאין כמוה. בגישה כזאת רק נכנסים ליתר מכות, ליתר ייסורים, עד שהחיים יהיו כאלה בלתי נסבלים, שנאלץ לעשות משהו. ובכך אנחנו מאריכים את הזמן, ועוד חושבים את עצמנו גיבורים, שלא איכפת לנו, שעוברים את זה יפה, שאנחנו עם מיוחד. כמו שבעל הסולם מתאר במשל על בן המלך, שנלחם במגן וחרב מעץ שבנה בעצמו, במקום המגן והחרב האמיתיים שנתן לו אביו, ועוד מתגאה שהוא נלחם כך. זאת דרך ייסורים ארוכה מאוד שמביאה לאסונות.

רק התייחסות לבורא בשאלה הפשוטה הזאת: "למה זה קורה לנו?". לא שצריך לשנות משהו במדיניות חוץ או פנים, או כלפי מערכות שונות. אלא רק לשנות את היחס שלנו כלפי ההפעלה של מה שקורה, מאיפה זה בא ולשם מה, רק להיות מודעים למישור אחר. לא צריך לשנות את ההתנהגות ולא להחליף ממשלה, רק המודעות של הקהל כלפי מה שקורה, חייבת להיות אחרת. ואז הכל ישתנה, ולא נצטרך מכות.

אם האדם יודע שמה שקורה בא מפני שעושים חשבון עימו בחנות, ויש בעל הבית שחייבים להתחיל להתקשר אליו בצורה אמיתית, להכיר אותו ולגמור עימו את החשבון, אז אין יותר טעם במכות. כל המצבים האלה, כל הסטיות במישור העולם הזה, באים כדי שבסופו של דבר נכיר את כל גובה הקשר, את כל מערכת ההפעלה, שעלינו לקחת לידינו ולהוביל.


מה הפרט יכול לעשות כדי להתנהג אחרת לחנווני?

גם החברה וגם הפרט מתנהגים אותו דבר, לפי החוק שכלל ופרט שווים, מפני שהם ממבנה אחד של "אדם הראשון", שהתערבב בזמן השבירה, ולכן בכל חלק ישנם כל החלקים. אלא הבעיה היא שהפרט נמצא תחת שליטת החברה.

ועד שהחברה כולה לא מחליטה, שעליה לשנות את היחס שלה לנעשה, הפרט לא מסוגל לצאת משליטתה ולהחליט בעצמו. לכן עליו לבנות לעצמו חברה אחרת, 'מיני' חברה, שבתוך החברה הקטנה הזאת, בתוך הקבוצה, הוא משתדל כמו בתיבת נוח ליצור חיים משלו, ועל ידי החברה הפרטית הזאת להגיע להכרת הנותן - החנווני.


מה צריך לעשות היום?

כיום בחברה שלנו, למרות המכות שבבוקר לא יודעים איך ייגמר היום, אנשים משקרים לעצמם שהמכות האלה הן נסבלות, שלא נורא אפשר לעבור אותן, לתקן אותן בצורה כלשהי, נוכל בצורה כלשהי להסתדר איתן. מנהיגים שעומדים בראש המדינה, מצהירים שהם רוצים למכור דמיון, חלום. הם עדיין מאמינים שבכלים שלהם ביכולתם לבלום את המכות. מדובר באנשים שמפעילים את המדינה ואת תחומי התקשורת והחינוך.

שומעים את האדם הזה, ורואים שאין מה לעשות, הוא פשוט הולך להביא על העם עוד ועוד מכות. אמנם לא מרצונו, אלא מפני שאין לו ראיה כוללת. עדיין לא למד מהניסיון, לא הגיע לסכום הרשימות או לא קפץ בו הרשימו המיוחד. הוא בכל זאת בטוח שבפעם הבאה הוא לא יטעה, כאילו זה תלוי בו. לא ידוע שהמשחק מכור מראש. מה הוא טוען? שכל דבר טוב בא כתוצאה מדבר רע, ולא יכול להיות אחרת, בצורה החלטית. כלומר, לעולם לא נגיע לדבר הטוב, לרגע אחד שיהיה לנו טוב, אלא אחרי הרע גמור. לאיזה דבר טוב, לכמה שנים שקטות עד ששוב יהרגו שישה מיליון? לא מבינים.

ואין חשבון עם הגופים, אלא רק עם הנשמות. אם הנשמה לא מתעוררת לעלות למישור יותר גבוה בהתקשרות עם בעל החנות, אז אולי הדור הזה נגמר איתו החשבון, ואז איכשהו מקצרים את הזמן, מעבירים אותו בייסורים גדולים בצורה קולקטיבית כזאת. מה הנאצים קבעו? כלום. הם וכל המערכת נמצאים תחת אותו חוק. אף אחד לא נמצא בחופש בחירה, כולם בובות ואין את מי להאשים. חוץ מאותם אלה שהיו יכולים למנוע את השואה על ידי התקשרות במישור יותר גבוה, ולא עשו זאת.


באיזה תנאי יש טעם להפסיק את החגיגה?

רק בתנאי, שנוכל לדכא את החברה הזו, שמשקרת לציבור שאפשר להמשיך ולהעביר את הזמן ב"לא נפסיק לשיר", שנוכל למנוע את הגישה הזאת, אבל בצורה שהציבור לא יכנס לפאניקה ובכי, אלא יכנס להכרה ממשית של המצב ולפתרון. לא שנשים מכשול לפני עיוור, אלא ניתן מיד פתרון. אחרת אין טעם להוציא את הציבור מההמתקה הזאת.

אם יש לי פתרון ביד, ואני בא לציבור ויכול להסביר לו, שכדאי לשנות את היחס, כי אחרת נלך וניכשל יותר ויותר ונקבל מכות יותר ויותר גדולות, מכות נוראות כלפי הגופים, עד כדי כך שישארו רק שרידים מהאוכלוסייה, כי החשבון הוא רק עם הנפש ולא עם הגוף. אם היה אפשר לעשות - מה טוב.

אבל ניגשים לציבור רק בתנאי שמביאים פתרון, אחרת מה זה יתן, סתם לצער את הגופים? או שמביאים להם פתרון אמיתי, על-טבעי, גבוה, במישור אחר, או שלא מפריעים להם בתוך הטבע שלהם לברוח כמו בהמות מהמכה ולבנות לעצמם חלום יפה.


מה היחס הנכון בין עוצמת השקר החברתי לבין החובה להפיץ את חוכמה הקבלה?

היחס הוא כפי שבעל הסולם כותב, שחייבים לפתוח מרכזי הסברה כדי להביא לדעת הקהל, וקודם כל לדעת הקהל הישראלי, שאנחנו אשמים במצב, גם במצב העולמי, ולכן אנחנו סובלים יותר מכולם. להסביר שהפתרון הוא לא ברמה של בריחה מהמכות המכוונות הללו, שיש סיבה למה המצבים האלה באים.

ועד שהאנושות תגיע להכרה הזאת ממחקרים שונים יעבור זמן. רק עכשיו מתגלה שבמישור שהאנושות מתפתחת אין שום התפתחות. לפתע מגלים שאירופה של היום היא אותה אירופה שהיתה בימי ביניים, אותם ברברים. לפני כן לא ידעו, לפני כן חשבו שאם רואים אותם בפראקים הם כבר משהו אחר. למה משהו אחר, מפני שהם למדו לאכול עם מזלג? התפתחות צריכה להיות בגובה, כלפי הסיבתיות של העולם, והיא לא קורת. לכן הם נשארו באותה רמה, גם העם הצרפתי המתורבת.


למה שמסבירים לאדם מהי הסיבה לרע שבו, למכות שהוא מקבל, הוא לא מוכן להקשיב?

האדם הזה לא מסוגל לקלוט, הוא כמו כלב שמסבירים לו את הסיבה לרע. כי חייבת להיות הכנה, דרגה אחרת של התפתחות פנימית. וגם האדם שנמצא בדרך התיקון, אם רע לו מהתהליך של ההתפתחות הרוחנית, הוא בורח מהרע הזה ומחפש טוב, במקום לחפש אמת. בכל רמה ורמה התהליך הזה חוזר על עצמו.

האדם שרע לו כי הוא מרוחק מהבורא, רע לו בצורה מטרתית, והוא נכנס לירידה, לנפילה. מאכזבה מהדרך, מזה שנמאס לו, החברה לא נראית לו, הוא בעצמו, וגם כל העניין הרוחני. הוא נכנס לייאוש, למכה, לשחור, הוא רק רוצה לחזור שיהיה לו טוב. הוא לא מחפש קשר עם הבורא, ולא דרך הצער להבין סוף סוף שהקשר עם הבורא הוא הפתרון. הוא רואה פתרון בטוב בלי קשר לבורא, הוא לא צריך אותו.

הבחירה הזאת לחזור לטוב או לבחור בקשר עם הבורא דווקא מתוך החסרונות, מתוך הייסורים, קיימת תמיד, אבל אנחנו לא רוצים אותה. הבחירה החופשית של האדם היא במצב שהוא נמצא עכשיו, להעדיף קשר עם הבורא, להגדיל את גדלותו שתהיה האמת שתמשוך אותי, ובכך לחפות על ההרגשה הרעה, או רק לרצות להמתיק את הרע. כל הזמן האדם נמצא בבחירה הזאת, ובכל מחשבה ובכל רגע הוא עושה חשבונות, ובדרך כלל לא נכונים.


האם חשוב איזה מכות ואיזה רשימות יש או חשוב דבר מה אחר?

לא חשוב איזה מכות ואיזה רשימות. גם בחברה רוחנית, אדם יכול לשבת שנים ולעשות חשבון לא נכון. לסבול ממכות רוחניות, שפשוט רע לו, למרות שטוב לו בחייו הפרטיים, בלי לחפש שאת ה"רע לי" הבורא מביא לו כדי לקרב אותו בצורה אישית-פרטית אליו. חברה יכולה לעזור. אם היא יודעת על זה, אם במודעות שלה, בדעה הכללית, נמצא שחייבים להתנהג בצורה אחרת למכות, אז כל פרט ופרט בה מתנהג אחרת למכות.

המודעות החברתית, הזיכרון של החברה, הם הארכיון של החבר, המחסן שלו, שמשם הוא יכול לחיות. האדם בעצמו לא יכול לרשום שום דבר בתוכו. כלומר, אם החברה לא מוכנה לספק לאדם את הידיעה הזאת, שחייבים לחזור לקשר עם הבורא ולכן באה המכה, האדם נשאר עם המכה ורק רוצה למחוק אותה, ובכך מזמין על עצמו מכה יותר גדולה.

וכך עד שהמכות והלימוד ועצות המקובלים, עוזרים לאדם מאין ברירה לפנות לחברה, ולסדר אותה כמחסן כוחות, מחשבות, דחפים, הנכונים לכל חבר וחבר לפעולה בזמן הירידה. ובזמן העלייה כל חבר בעצמו ממלא את המחסן הזה למצבים הבאים. אין עבודה אחרת חוץ מלעבוד על המחסן הכללי. העבודה הזאת היא מה שנקרא, שהאדם צריך לחיות בניתוק מעצמו, או לתת לעצמו מה שנחוץ לקיום, וכל היתר לתת לחברה.

העודף הזה של החברה, הוא מה שכל אחד יכול לקחת למכה הבאה ולהשתמש בו בצורה נכונה. וכך למרות ש האדם מתקדם כל פעם על ידי המכות, כי עדיין הוא לא מדלג עליהן והולך לפניהן, אבל כבר מתקן כל מכה ומכה. לא מתעלם ממנה כאילו היא איננה, אלא ממנה 'קופץ' כלפי למעלה ומחזק את הקשר עם הנותן. גם הדרך הזאת לא נחשבת דרך נכונה, היא עדיין "לא לשמה", אבל "לא לשמה" שמביא "לשמה", שמתקדמים, אבל עדיין על ידי מכות.

אחרי שהאדם בונה את המערכת הזאת בקבוצה, ויש לו עם הקבוצה יחסים כאלה, שברגע שהוא מקבל מכה, הוא מיד מתקן אותה על ידי המנגנון הכללי, על ידי המחסן הכללי הזה, של התעוררות והשתוקקות והבנה שיש לכל החברים, שמיד מביא לו מחשבה שהמכה באה כדי שיתקשר לכוח העליון, ולאחר שכל חבר בקבוצה משתמש במה שהשקיע בתוך הקבוצה, אז עושים חשבון אחר.

חשבון איך לא לחכות למכות האלה, אלא במקום מכות של ייסורים גופניים, במישור התחתון, איך לייצר מכות בגובה. לעורר ולהרגיש את השאלה "למה אין לי קשר עם הבורא?" בשיא מרירותה, עוד לפני שהבורא שולח לנו התעוררות, כמו שאמר דויד המלך: "אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני". עבודה שנעשה מאהבה, ולא מפחד.

אבל הכל מתחיל מלבנות בתוך החברה מוח כללי, זיכרון כללי, התרשמות, התפעלות כללית, וכל הזמן לדאוג רק על זה כמה יש לנו בקופה המשותפת. כי מכל הנפילות רואים, שבזמן הנפילה שום דבר לא עוזר, רק הזמן. מה שלא עושה השכל, שלא בונים מחסן כללי, עושה הזמן. הזמן עובר, ולבסוף מעבירים את האדם למצב הבא, אבל זה נקרא "אריכות הדרך".

ואם הפרט לא בונה את המחסן הכללי הזה בחברה, את הארכיון הזה, בעצמו לא משתתף בבנייתו, הוא לא יכול אחר כך לפנות ולקבל ממנו. כי הוא בונה אותו, מתוך נחיצות אחר כך לקבל. ואם הוא לא בונה, אז אין לו כלי לפנות, ולא שהחברה לא נותנת לו, אלא אין לו כלי, אין לו דרישה.