שיחה על מאמר:

"להבין מה שמבואר בשולחן ערוך"

"שמעתי" - מאמר קכ"ב
שיעור מה- 24.09.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך"

"להבין מה שמבואר בשולחן ערוך" בקשר לתפילה בימים הנוראים. מהו המושג "ימים הנוראים"? שהאדם צריך לעשות דין וחשבון על מה הוא מתפלל. בקבלה לומדים, שכל פעולה רוחנית מתחילה מהעלאת מ"ן. וכל פעולת הבורא בבריאה, היא להביא את הנברא למצב שמאפשר לו בחירה חופשית. בחירה במה? באיזה רצון להיות.

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ורק על האדם לבחור כל פעם ברצון יותר ויותר נכון. כלומר, שמבין בתוך הרצון הקודם, שבחר בו בצורה נכונה, ואז התפתח בצורה יותר מדויקת, ושוב הוא עושה דין וחשבון ושוב בוחר ברצון הנכון, כך שוב ושוב עד שמגיע "לרצונו להטיב לנבראיו" במלואו.

והתפילה של האדם היא בסך הכל בדיקה, האם הרצון הנוכחי שכל פעם מרגיש, לפי איך שהוא יכול לבדוק אותו, להבין אותו, לשקול אותו, הוא רצון שנמצא בהתאם לרצון הבורא להטיב לנבראיו.

מה זה נקרא לבדוק רצון? איך בודקים רצון? בקבלה לומדים שבדיקת הרצון נעשית בקבוצה. אין בדיקה אחרת, כי אין לנו אפשרות לראות את רצון הבורא. אם רוצים להידמות לבורא, לאיך שהבורא משפיע לנבראים, צריך גם להשפיע לנבראים. מצדנו להשפיע לנבראים, החוק הזה מתבאר לפי המשפט "ואהבת לרעך כמוך".

אם נעשה ונקיים כך את רצון הבורא, אז נקרא שהרצון שלנו שווה לרצון הבורא להטיב לנבראיו. אין לבורא רצון אחר. הרצון שלו מתבטא ומתממש ורק בצורה הזאת. ורק בצורה "ואהבת לרעך כמוך" הרצון שלנו מתממש בהתאם לרצון הבורא.

במידה והאדם לא משתווה עם רצון הבורא, מיד החוק הכללי "להטיב לנבראיו", מחשבת הבריאה, פועלת עליו לעשות לו תיקון על הרצון. כלומר, מיד פועלים עליו כוחות דרך אמצעים שונים בסביבתו, לתקן אותו, להחזיר אותו לקיום החוק "ואהבת לרעך כמוך", או "להטיב לנבראיו".

כל החיים שלו, האדם רוצה או לא רוצה, הוא נמצא יותר או פחות רק בקיומו של החוק הזה. כאשר האדם מתחיל להבין זאת, ומתחיל לבדוק את עצמו בהתאם לרצון הכללי של הבורא, ומחליט סוף סוף לקבוע אותו בלבו, שיהיו פיו ולבו שווים, אז הוא מגיע למעמד הנקרא "ראש השנה".

ואז "ימים הנוראים" הם נוראים באמת, מפני שמתחיל לשפוט את עצמו משפט צדק ואמת. שרואה שאין לו לאן לברוח, אלא רק לקיים את התנאי היחידי הזה שנמצא מעליו, ונראה לו עכשיו איום ונורא שאי אפשר לקיימו, עד שמבין שהתנאי הזה איום ונורא אם הוא לא יקיימו, כי אז לא יהיה קרוב לבורא.
ואז ההחלטה הזאת שבודק את עצמו, ומכין את עצמו אליה משך כל "חודש אלול" ו"סליחות" ובדיקות, היא מתבשלת, ובסופו של דבר מתבהרת בו, עד כדי כך שהוא מבקש מהבורא, מכל הלב, שהתכונה הזאת של "ואהבת לרעך כמוך", של "להטיב לנבראיו", תהיה בלבו כמו שקיימת בבורא.

והתפילה זאת היא תפילה היחידה שמתקבלת אצל הבורא. היא המ"ן שמתקבל בזו"ן דאצילות, מהנשמות השבורות שמבקשות תיקון. רק תיקון עליה, ולא על שום דבר אחר. ואם האדם מגיע לזה נקרא שהגיע ל"ראש השנה".


למה במצב דלהשפיע נדמה לאדם שהוא אובד מן העולם ויוצא למדבר?

אדם שמתחיל להבין שצריך לבקש כוחות דלהשפיע, תכונה דלהשפיע, את תכונת ההשפעה, כאשר הוא בודק את עצמו איפה הוא נמצא, נראה לו שבתכונה ההשפעה הוא לגמרי מאבד את החיים שלו. שיותר הוא לא יחשוב על עצמו ועל החברים כמו שחשב על חברים, ולדאוג למשפחה כמו שדאג למשפחה, ועל הרכוש הפרטי שלו כמו שדאג עד עכשיו.

אם האדם באמת מתקרב לתכונה דלהשפיע, הוא מבין שלא נשאר לו במוחא ובליבא שום מקום לעצמו. אלא כל הדאגות מתחילים להיות מחוץ לו, ואז נראה לו שהוא לגמרי נעלם מעצמו, מאבד את עצמו, את עצמיותו.

הרגשת "האני" שיש באדם, נקודת "האני", היא הנקודה החזקה ביותר. נקודת הקיום, נקודת "היש", "יש מאין". ואז יש לאדם הרגשה שהוא כביכול חוזר ל"אין", של איפה הוא. עד שמוצא את "היש" שלו לא בעצמו, אלא בכך שה"אין" שלו יהיה מחובר לבורא, ב"יש". כלומר, הוא מוכן לעבור את התהום של "יש מאין", שנברא מעבר לבורא, מצדו השני של הבורא, ולהחזיר את עצמו לתוך הבורא, לתוך התכונה הזאת דלהשפיע ולהתקיים בה. למצוא בה את "היש" שלו.

בעל הסולם כותב, שהבעיה הזאת היא גם בעיה פסיכולוגית, ברמה האנושית, וגם בעיה יותר עמוקה. אבל ההרגשה היא בהחלט הרגשה, שאם האדם לא חושב על עצמו, אם הוא לא דואג לעצמו, הוא נעלם מן העולם. מפני שהוא עדיין לא אוחז בכלים דהשפעה, אז באיזה כלים ירגיש את עצמו? ואז הוא כאילו נעלם מן העולם. כלומר, גם העולם שלו נעלם ממנו. כל העולם שלו שמתאר את קיומו בכלים דקבלה.

תמונת העולם שהאדם מתאר, היא תמונה באיזו צורה הוא יכול להנות מכל מה שנמצא סביבו. אם הוא מרגיש אוויר, מה פירוש "אוויר"? הוא מרגיש באיזו צורה הוא נהנה או סובל ממנו. אבל אין שום דבר במציאות שלו, שהוא מרגיש אותו ומודד אותו בצורה אחרת. האדם מודד את הכל רק לפי נהנה או לא נהנה. ו"נהנה או לא נהנה" בדרגות שונות, בצורות שונות של הופעה, שהן מציירות לו את תמונת העולם שלו.

העולם הזה לא מצטייר לנו כמו צילום במצלמה, לפי נתונים של אור וחושך או נתונים אחרים. העולם שלנו מצטייר רק לפי נתונים של להנות יותר או פחות. ואם האדם מפסיק לבדוק ולהתייחס לעצמו לפי להנות יותר או להנות פחות, אז איזו תמונה יכולה להצטייר בו? ואז הוא כביכול מרגיש שהעולם נעלם. העולם הזה נעשה בשבילו נטול כל טעם, עד שהוא מאבד את הרגישות אליו, כאילו העולם הזה לא נמצא.

כך עד שמגיעים למצב שהוא "עולם המדומה". שהעולם הזה רק מדומה בכלים דקבלה שלנו במדידה כלפי תענוגים, ואז יוצא שהתמונה הזאת היא נעלמת, לכן העולם הזה הוא מדומה. ומתחילים לשקול את הכל לפי מידת ההשפעה, ולפיה קוראים לו "עולם האמת" במקום "עולם המדומה".

למה? כי אם מתחילים לראות את הפרטים של המציאות לפי המדידה הזאת של מידת ההשפעה, מתחילים לראות תמונה אחרת לגמרי, תמונה אמיתית שלא נעלמת ולא משתנה, אלא משתנה רק ליתר פרטים בהתאם להתפתחות תכונת ההשפעה, עד למצב שמגיעים לראות את מה שנקרא "כוח העליון".

אבל את הכוח העליון אי אפשר לראות בכלים דקבלה של "טוב לי" או "רע לי". כמו שבצורה טבעית שוקלים את כל המציאות ולכן היא נקראת מציאות המדומה, אלא אם מתחילים לשקול ברצון דלהשפיע. שהנייר פיתוח שעליו מפתחים את התמונה שמצלמים, הוא רגיש לא לקבלה ותענוג, אלא להשפעה ונתינה.

ההבדל הוא שה"נייר" הזה מתחיל להיות כלול מלבבות, מרצונות, של כל הנשמות חוץ משלי. ואז דרכם האדם מתחיל לראות את המציאות, שהיא "צילום" אחר לגמרי, תמונה הנקראת "בורא". מה שמצטייר לי בצורה כזאת מכל יתר הנשמות נקרא "בורא". לעומת מה שמצטייר בתוך הרצון הפרטי שלי שנקרא "עולם המדומה".


איך מגיעים למ"ן האמיתי?

באדם יש רשימות, חלקי מסך שהיו שייכים לנשמתו, כאשר היתה חלק בלתי נפרד מנשמת "אדם הראשון". אז לא היה מושג של חלקים, אלא הכל היה באחדות. המסך הזה שנשבר בין החלקים, הדבק ביניהם, הוא נשבר בשלבים, בצורה הדרגתית.

כל הדרגות של שבירת המסך נמצאות עכשיו בנו. ומתחילות להתעורר בכל אחד מאיתנו, מהשלב האחרון, מהרשימו האחרון, של המסך השבור הקטן ביותר. כלומר, בהרגשת הרשימו השבור, האדם מרגיש בצורה שבורה אותו רצון להשפיע, אותו יחס שהיה לו לאחרים, ועם האחרים כלפי הבורא, שכל פעם עליו לתקן.

מה פירוש "לתקן"? האדם צריך להגיע למצב שהכוונה ההפוכה שלו תהפוך להיות על מנת להשפיע. כלומר, הוא לא צריך לחפש איזה רצון ואיזה כוונה יהיו לו, אלא הוא צריך לחפש את הכיוון הנכון, את הצורה הנכונה. במה הצורה שישנה בו עכשיו היא הפוכה מהצורה האמיתית. זו עבודת הבירור ושמתוכה מגיעים לתפילה ולבקשה.

ברגע שהאדם רואה איך הוא יכול להשתמש נכון ברצון שלו, באיזה כיוון הוא יכול להשתמש בו, באותו רגע הרצון שלו נקרא "מ"ן", "תפילה", "בקשה". ברגע שהאדם מוצא את הכיוון הנכון, את הצורה הנכונה, המצב הזה מיד נקלט בעליון, כי העליון שלו והרשימו שהתעורר בו, מתאימים אחד לשני. האדם רק צריך ליצור ביניהם את נקודת המפגש, את הקשר, שנקרא להעלות מ"ן, לכלול את המ"ן בעליון.

נקודת המפגש נעשית על ידי ההשגה, ההבנה, ההרגשה של האדם, שהקשר חייב להיות מתוקן בצורה הנכונה. ואם האדם מבין מהי הצורה הנכונה שצריכה להיות, הוא מעלה מ"ן לעליון.

וכל פעם שהאדם מממש את תפילתו, מתגלה לו רשימו שבור יותר גבוה בדרגות הרשימות של המסך השבור. וכך הוא כביכול עולה בחזרה לאותה הנקודה מלפני השבירה. כפי שבעל הסולם כותב, שהנשמה צריכה לחזור לאותו מצב כמו שהיתה דבוקה כנקודה בשורש.

ועל ידי העבודה שלו, שהוא מחפש את הצורה המדויקת שצריכה להיות, הוא מתקן את שבירת מסך, את כיוון הכוונה, שזה המסך השבור, מכיוון לעצמו לכיוון לבורא, על פני כל רצון ורצון שמתגלה בו. ואז הוא חוזר לאותו מצב כמו שהיה בשורש, אבל עכשיו האדם עצמו בונה אותו, מכיר אותו ורוצה בו. המצב הזה נעשה בהכרתו והופך להיות קניין שלו.


מהי מכסת חלקי השבירה שצריך להעלות אותה?

בעל הסולם אומר, שמגיעים לשורש, או אחרי 125 מדרגות, או אחרי 620 מדרגות, לא חשוב איך סופרים. יש מספר מוגדר לביקורת ולבקשה, להעלאת מ"ן. זה לא אין סוף רשימות. יש לנו סך הכל חמישה עולמות, חמישה פרצופים וחמש ספירות, שהם סך הכל 125 מדרגות.


האם אפשר לזרז העלאת מ"ן?

האדם יכול לזרז העלאת מ"ן רק על ידי החברה. מהי העלאת מ"ן? במקום לממש את הרשימו שנמצא בו לעצמו, האדם בודק, מבין, חוקר ומחליט, שהוא רוצה להשתמש בו על מנת להשפיע. אבל מגלה שהוא לא מסוגל, ואז הוא פונה לבורא.

הוא מבקר את הכיוון לעצמו לעומת הכיוון הבורא. את הכיוון לבורא אפשר לבדוק בצורה אמיתית רק כלפי החברה, כי הבורא נסתר. רק כלפי החברה האדם יכול לבדוק אם הוא רוצה או לא רוצה להשפיע, אם הוא רוצה או לא רוצה להתכלל, האם הוא רוצה להשתמש ברשימו בצורה נכונה. אין לו שום בדיקה אחרת.

לכן, אם האדם מייצב סביבו חברה, סביבה, בצורה נכונה, שתראה לו בצורה כמה שיותר מדויקת מהי השפעה. שתעורר אותו כמה שיותר מהר להשפיע, שיוכל להרגיש ולראות בה תמונה נכונה של השפעה, למדוד האם הכוונה שלו נכונה או לא, אז הוא יותר מהר מגיע לתפילה.

הסביבה שלו צריכה להיות כזאת, שתחייב אותו להשפיע. שהוא ירגיש בתוך הסביבה הזאת, שאם הוא חושב על עצמו ולא עליה, לא כלפי הסביבה, הוא ירגיש נורא. שיהיה בושה לחשוב כך, שמחשבה כזאת תהיה דבר בזוי. עניין ההשפעה חייב להיות עניין בוער בחברה. בצורה כזאת האדם מתקדם מהר. לא סובל אלא מהר מאוד עובר את הסבל לשבור את עצמו ולחשוב בעל מנת להשפיע, להחליט שעל מנת להשפיע זה הכיוון הנכון.

הכל תלוי בחברה, כמה היא משפיעה על האדם את חשיבות ההשפעה כדי להידמות לבורא. אם חברה יכולה לעשות פרסום טוב לחברים שלה, להכניס בהם הרגשה, שהשפעה היא עניין הכי בוער והכי חשוב, שרק הוא קיים, אז לא יהיה קשה להם להשפיע. רואים עד כמה בני האדם מכורים לחברה, בכל עניין שהחברה מחליטה.

לכן הבחירה של האדם היא למצוא חברה שעוסקת בהשפעה. שלא יסתפק בחברה שהיא כדברי רב"ש, "חייטים" לא טובים, שאז לא נורא אם האדם לא משפיע. אלא אם הוא רוצה להיות בעל מקצוע טוב, עליו להיכנס בין בעלי המקצוע הטובים ביותר, שיגידו לו בדיוק אם עשה "בגד" טוב או לא. ואם לא, הם עד הפרט האחרון, הקטן ביותר, יראו לו מה בסדר ומה לא בסדר, כי הם בעצמם מכבדים את הדבר המושלם. בין בעלי מקצוע מעולים גם אני אהיה מומחה וארצה לעשות "בגד" מושלם, ולא אסבול מצבים שהם לא כל כך בסדר. לכן הכל תלוי בחברה.

ואם האדם רוצה להיות בעל מקצוע טוב, הוא צריך חברה שדורשת ממנו להיות כזה, ואז לא יהיה לו קשה. כל הקושי, כל הבעיה, שאנשים לא מסוגלים ונופלים מהדרך, ונאבקים אחד בשני עם הרצון לקבל, נובעת מכך שלא בונים חברה. אם החברה תהיה מתוקנת בהתאם לתכונת ההשפעה, החברים לא ירגישו שום מאמץ בלהשפיע, כי האדם לפי הטבע שלו ירצה לקיים מה שמקובל בחברה.

לכן אין שום טעם לדאוג להתקדמות הפרטית שלי לרוחניות, אלא צריך לדאוג שבחברה המושג הזה של התקדמות רוחנית, הוא יתקיים במידה כזאת שכל חבר יקיים אותו. כי האדם הוא תוצאה ישירה מכל הרצונות, מכל המחשבות, מהמטרה ומהחשיבות, שמשוטטים בחברה.

תיקון הרשימות אפשרי רק בעבודה חברתית. בעבודה הזאת רואים איך כל הגורמים מסודרים נכון באותו נושא שמטפלים בו, ביחס שלי כלפי החברה. היחס שלי כלפי החברים, הוא בעצם היחס שלי כלפי הבורא. והוא גם חוזר ומשפיע כלפי לעורר אותי בחזרה לאותה עבודה. כלומר, רואים שכל היוצרות, כל הכוחות, כל ההתחלות, וכל מה שצריך להתגלות בסוף, נמצא בנושא אחד. שלא צריך לרוץ ולהתרוצץ בין אלף ואחד גורמים, אלא יש רק גורם אחד, שבו מתחילים וגומרים את כל העבודה, וכל היגיעה, וכל תיקון הכלים ומילוי הכלים.


האם מועיל לבנות בתוך החברה הכללית חברה יותר קטנה שהיא תחייב את האדם להתקדם לכיוון הנכון?

הכל תלוי בהשקעה. לא באנשים שנמצאים סביבי בצורה מלאכותית, אלא במה שהאדם באמת נכלל. לפעמים עוזר לבחור כמה אנשים שאיתם יותר קרוב לדבר ועימם להתקשר. אבל כמה שהקבוצה מתקדמת ועוברת יותר מצבים, מוצאים שלא נכון להסתגר במסגרת קטנה.

בסופו של דבר לחברה אין גבולות מוגדרים, של מי נמצא בחברה, אלא החברה היא מושג רוחני שאי אפשר לראות אותו ולהגדיר אותו בדיוק. "חברה" היא סך כל ההשתוקקויות, כל ההבנות, כל התקשרויות לכוח העליון, כל היגיעה הכללית שאנחנו עושים. מה שלפי שעה חסר לנו במושג הזה, שגדלות הבורא וגדלות המטרה, יבערו בנו ויחייבו כל חבר וחבר עד כדי כך, שלא יהיה לו שום קושי לחשוב עליהם וכל הזמן להיות בהם.


האם בניית החברה כוללת העברת ביקורת או רק דיבורים על גדלות המטרה?

חברה צריכה להביא לאדם גדלות המטרה. אבל כדי שהאדם יהיה מסוגל לשמוע על גדלות המטרה, צריך לייצב אותו. להכביד עליו, לחייב אותו להיות במסגרת מסוימת, שזה נקרא לכוון לו את האוזן. זאת אומרת, אם הוא רוצה להיות בחברה, לחייב אותו לבוא, לשבת, לקרוא, להשתתף, לתת יגיעה, אפילו אם הוא לא רוצה.

ומכל המאמצים האלה אולי הוא יהיה מוכן לשמוע. על ידי פעולות חיצוניות, על ידי מאמצים חיצוניים, הוא אולי יגיע למאמץ יותר פנימי. כי על הרצון הפנימי של האדם לא יכולים לשלוט, לא הוא ולא החברה.

מצד אחד, חייבים להעביר ביקורת על האדם, ולחייב אותו בתקנון הקבוצה. ומצד שני, התקנון עצמו חייב להיות מסודר בצורה כזאת, שהוא יעזור לחבר חדש לקלוט את חשיבות המטרה וגדלות הבורא, ואת היחס למטרה שיש לקבוצה. ואם בכל זאת האדם לא מסכים לתקנון הזה, סימן שהוא בכלל לא מתכוון לשמוע. ואז אין לו מקום בקבוצה.

ומה שכתוב, שהאדם כל פעם צריך לחפש חברה יותר טובה, שצריך לשנות חברה, להטיב לחברה, מדובר על אחרי שהאדם כבר נמצא בתוך החברה, ונכלל בתוכה, ופועל בתוכה, ומועיל בדרך, ורוצה להועיל לכולם לאותו כיוון, באותה הדרך.

יתכן שיש לו עצות כאלה, שהחברים עדיין לא מבינים אותם, אז אפשר לדון בהן. אבל חבר לא יכול ללכת נגד הכללים של החברה. אם הוא רוצה לבנות חברה חדשה, הוא יכול, אבל למה שיבנה אותה מהחברים שלנו? מאיפה הוא יודע יותר טוב ונכון מכולם, שצריך לשנות אותה כך או אחרת? אלא רק לפי הכללים שנותנים לנו המורים שלנו, צריך לקבל כל עצה ועצה של האדם.


מהו התקנון?

תקנון הוא דבר חי, שנותן לכל אחד ואחד מסגרת, שבה האדם יהיה יותר מכוון לקלוט מהחברה גדלות המטרה. מהו התקנון? החברה מחייבת אותי לשבת ליד השולחן בצורה נוחה, לא לעשות שום דבר זר, לא לקרוא, לא לשמוע, לא לדבר, אלא בתשומת לב להתייחס למה שעוסקים בו. זה נקרא להעמיד לאדם תנאים, להכניס אותו למסגרת. שמתוך זה יש תקווה, שמה שיש בה, אולי יכנס לאוזן שלו, ואולי גם ללב.

כך צריכים החברים לסדר את עצמם, וכך לסדר כל חבר חדש בחברה. ורק לזה צריך להיות מכוון כל התקנון של הקבוצה. לתת לכל אחד ואחד אפשרות לקלוט מהחברה את חשיבות המטרה.


איך החברה יכולה לשנות את הלב של האדם?

איך החברה יכולה להגיע ללב של האדם ולשנות אותו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שירצה לאהוב את החברים? החברה לא יכולה לעשות זאת וגם האדם עצמו לא יכול. רק האור העליון יכול לסובב את זה כך, לתקן את האדם, אם הוא באמת רוצה להיתקן. אבל חברה מסוגלת להיות גורם שגורם לגורם, וזה מה שהיא צריכה לעשות. וזאת הבחירה החופשית של האדם.


איך החברה מוסיפה לאדם רצון?

חברה מוסיפה לאדם רצון, מתוך כך שהאדם מחשיב את החברה, אם הוא רוצה או לא רוצה. דעת הקהל שולטת עליו, לפי המבנה שלו. חשובה לו דעת הקהל. כי לאדם ב"יש" שלו, באגו שלו, בהרגשת הישות שלו, אין יותר מ"האני", "יש מאין". ו"האני" הזה הוא יותר חשוב מהחיים. האדם מוכן לעשות הכל כדי לקיים את "האני". כך הוא בנוי.

והחברה צריכה להשתמש בזה נכון. כמו שעושים בפרסומת "גבר מי ששותה בירה", משחקים עם מה שיש לנו בטבע. חברה רוחנית צריכה להיות בנויה באותה גישה, להשתמש באותו כוח "האני" שבכל אחד ואחד, אבל להחדיר בו ערכים של השפעה. במאמר "בחירה חופשית", ב"מאמר החרות", בעל הסולם נותן דוגמאות מאוד פשוטות מהחיים. כלומר, כוח "האני" הוא לשימושנו.


איך האדם יכול להתקדם לקראת המטרה ולא לברוח ממנה?

לאדם עצמו אין שום כוחות. הוא יכול להשפיע על עצמו רק דרך החברה. זאת התשובה האחת והיחידה. אין לאדם שום יכולת לשנות משהו מארבעת הפרמטרים שבעל הסולם מונה: מצע, התפתחות המצע, חברה, התפתחות החברה, אלא רק בהשפעת החברה.

אם האדם רוצה לשנות משהו בתוכו, הוא חייב להחליף חברה. ואם הוא רוצה להשתנות במשהו אחר, הוא צריך להחליף את החברה הזאת ולהיכנס תחת השפעתה של חברה אחרת. על האדם לבחור בכל רגע מה כדאי לו, אם לדבר איתו או לא, לשאול אותו או לא, לשמוע את הדבר או לא, לראות או לא. הוא צריך כל הזמן לבחור מה משפיע עליו. המצב הזה נקרא לעשות צמצום על עצמי, ואז לבחור על ידי מה אני מתפתח.

כלומר, האדם בוחר את המטרה ובוחר את האמצעי להגיע אליה, תוך הבנה שרק על ידי האמצעי הוא פועל על עצמו. בצורה כזאת הוא פועל על עצמו, כמו שהבורא פועל עליו. יש לו אותו כלי כמו לבורא, והוא מסתכל על עצמו מן הצד כמו רופא על חולה, ומתייחס לעצמו כצד שלישי, כגורם חיצון. מה האפשרות שיש לו, ומה ביכולתו לעשות עם "האני" שלו, שכלול מרצונות, תשוקות ומחשבות, כדי לקרב את התכונות והערכים שלו לאמת, למה שעכשיו נראה לו כהשפעה, כמטרת הבריאה, כהתאמה לבורא.

לפי הבדיקה הזאת האדם קובע באיזה אמצעים, בעזרת אלו מכשירים חיצוניים, הוא יעשה זאת. כלומר, על ידי השפעה חיצונית, על ידי החברה. אין לו שום אפשרות אחרת. ואם האדם יודע מה עליו להיות, והוא יודע מה צורתו העכשווית, אז הוא מסוגל פחות או יותר לשער ולתאר לעצמו, מהו אותו גורם חיצון שצריך להעביר אותו מנקודת א' לנקודת ב'. ומתחיל לחפש את הגורם הזה, את החברה הזאת, את הכוח שישנה לו את הכיוון, שיתן לו הערכה אחרת.

כך האדם יכול לתאר לעצמו פוחת או יותר איך החברה שלו צריכה להראות. איזה חברים הוא צריך, כאלה או כאלה, וממה הוא צריך להתפעל ממנה. הבחירה בחברה היא לפני שנכנסים אליה. לאחר מכן אין לאדם יותר בחירה. כלומר, ביכולתו של האדם לעשות צמצום, חתך, ולשקול מה ישפיע עליו ואז להחליט, ובכך לייצב את ההשפעה הזאת.

בצורה כזאת האדם בוחר את הצורה העתידית שלו. בורא את עצמו, מייצב את עצמו. הוא משתמש בעבודה שלו בכוחות הבריאה כמו הבורא. מהעבודה הזאת הוא לומד אותו, רוכש את כל הנתונים. הוא רק צריך להכניס לראש וללב שלו אחת ולתמיד את ההבנה, שהוא יכול להשפיע על עצמו, לא על ידי לחץ פנימי להשתנות, כי שום מאמץ פנימי לא יעזור, אלא רק מאמץ דרך החברה. למה? כי בעבודה הזאת הוא קונה את תכונת ההשפעה, ולא סתם רוצה לשנות את עצמו כדי להיות אחר.

דרך החברה לבטח האדם משתנה ונעשה אחר לפי צורת ההשפעה. ולא נעשה אחר שמדמיין את עצמו כיותר רוחני, ובכלל לא נמצא ברוחניות, ולא נעשה יותר המשפיע, אלא יותר המקבל. כי אין חוץ משתי הצורות האלה, או להשפיע, או לקבל.


מה יש מעל החברה, שלפיו החברה בודקת את עצמה?

האדם בודק את עצמו לפי חברה, שהוא מעריך כיותר גדולה, כיותר גבוהה, וכמתארת לו מצב עתידי. איך הוא בודק? רק לפי מה שהוא מבין, מתוך הניסיון שלו, ומתוך הספרים. אין לו יותר שום אמצעי. "ספרים" הכוונה לרב, לספרים, להכרה שלו בהם, להכרות שלו איתם. לא מתגלה לאדם מה שהוא מתאר לעצמו כגילוי, אלא הגילויים באים מבפנים. והאדם פועל לפי איך שהוא מבין.

איך החברה יודעת אם היא בכיוון הנכון או לא? רק מתוך מה שהיא משיגה מעצמה, מספרים וממורה. כל אחד מה שהוא מבין, וביחד מה שמחליטים. אין אחרת. אלא איך עוד? דרך עוד מה? הבורא לא מתגלה דרך הרדיו או מצטייר על הקיר, כמו שאנשים מתארים לעצמם את התגלות האלוקות בדמויות ותמונות. רק מה שהאדם משיג בתוך עצמו, נקרא קיים. יש לו כלי, ומה שמתגלה בו, זה מה שיש לאדם. למה עוד יש לצפות?
אז גם האדם פועל בלי דעת איך, וגם החברה יתכן שפועלת בלי דעת איך. אבל בכך שהאדם לא יודע ומחפש, הוא מממש את הבחירה החופשית שלו. אין איזו מתכונת שמורידים לנו כל פעם מלמעלה, כי בזה הופכים אותנו מאדם לחי, שאין לו בחירה חופשית.

מה פירוש שחסרה גדלות הבורא בחברה?

גדלות הבורא נקרא אותו כוח, שהאדם מקבל מהערכת העליון. כלומר, שהוא חושב, שלהיות כמו העליון, במקום העליון, שווה הכל. הוא מוכן כל מה שיש לו, כל התענוגים שיכול לקבל, כל היגיעה שיכול לתת, הוא מוכן לתת כדי להיות במקום העליון. כמו בעולם הזה, אדם שחושק בדבר, הוא מוכן לשלם כל מחיר, לא חשוב לו כמה. היחס הזה נקרא "להעריך" את הדבר. ואת היחס הזה צריך לקבל מהחברה.

ואם האדם בונה חברה בצורה מלאכותית, שגורמת לו להתייחס כך, הוא לא צריך יותר. חברה שכלולה מאנשים כמוהו, שאין להם שום הבנה ברוחניות, שהם לא יודעים מה זה על מנת להשפיע, שלגמרי נידחים מהמושג הזה. אבל הם מתחילים לדבר עליו, ולעשות מאמצים קטנים לפרסם את עניין ההשפעה אחד כלפי השני.

כל חבר רוצה בצורה מלאכותית, משחקית, להתחיל להתכלל בו. כולם משחקים את המשחק הזה. החברה עובדת כלפי כל חבר וחבר, בלי להבין את מושג ההשפעה, שבכלל לא חשוב לה, אבל כולם ביחד בונים את הסביבה המלאכותית בצורה כזאת שהיא תשפיע עליהם. החברה עצמה מלאכותית, אבל ההשפעה שלה על החברים היא השפעה אמיתית.

ואם לא כך, אז איך ממצב הלא מתוקן ניתן לבנות חברה מתוקנת שתשפיע עלי? אלא שהאדם הלא מתוקן הנמצא בשקר, מעמיד חברה של שקרנים כמוהו, שמדברים רק על האהבה ועל השפעה, אבל השקר הזה משפיע עליו. הם עושים לו שטיפת מוח כזאת, שהוא מקבל את מושג ההשפעה כנכון, כחשוב, כאמת. רק כך האדם יכול "למשוך את עצמו בשערות" להשפעה. זו הצורה היחידה שעומדת לרשותו.

איך עושה ילד שרוצה להיות כמו הגדולים? אין לא שום ידיעה, אבל במשחקים הוא מדמה את עצמו לגדולים. כלומר, לגדול אפשר רק בצורה כזאת, שהאדם מדמה את עצמו לצורה יותר גדולה, יותר בוגרת. לכן אין לנו על מה להתרעם או לומר שאין לנו מספיק אפשרויות. הכל עומד לרשותנו. נתנו לנו ידיעה ונתנו לנו חברים. עכשיו צריך להתחיל לעשות.

נכון שזה כמו משחקים בגן ילדים, אבל לא צריך יותר. רק לארגן שהחברים כל הזמן יצעקו: "חשיבות החברה", "אהבת חברים", בצורה כזאת שתשפיע עליהם. למה? כי זה חוק מלמעלה, שאם הרבה אנשים צועקים משהו, האדם מתחיל לקבל אותו. כך הוא בנוי. ואז משקר, כי השפעה בשבילנו זה שקר, היא הופכת להיות חשובה ואמת.

וכך בכל הסטיגמות שלנו בחיים. מלבד תנאים נחוצים לגוף - אוכל, משפחה, ילדים - מה שהגוף דורש לקיומו, בכל היתר - כסף, כבוד, מושכלות, האדם חי רק לפי ערכים לא אמיתיים שהכניסו בו. את רוב החיים שלו הוא 'שורף' עבור פרסומות שהחברה עושה לו, שחשוב לו כבוד, חשוב לו לפרסום בעולם, חשוב לו ידיעה, מושכלות, כסף. שכביכול הוא חייב להחזיק ולקיים את "האני" בחברה כדי לא ליפול, כי אחרת איך אפשר. אבל אם האדם מעביר את "האני" הזה מ"אין" ל"יש", הבעיה נפתרת.


מה חסר בחברה, שהחברים משקיעים בה מספיק כוחות וכמות יגיעה, ועדיין לא משיגים השפעה?

בחברה כזאת חסר הדבר העיקרי. חסרה תוכנית בשביל מה עושים. הבנה שבכל מעשה שעושים, בונים חברה שתשפיע על כל אחד מהחברים, לכבד את תכונת ההשפעה. עובדים כמו מכונות. עושים הרבה הספק, רצים הרבה ובמהירות גדולה, מזיעים הרבה, אבל בראש אין לא בשביל מה אני עושה, ולא מה אני רוצה לגרום על ידי זה. הדבר העיקרי והקובע - בשביל מה אני עושה - חסר או לא נמצא בכמות מספקת.

לכן החכמים קבעו לפני כל מאמץ, לפני כל פעולה, את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם..", שפירושה, בשביל מה אני עושה את הפעולה, מה אני צריך בשביל לבצע אותה, איך אני מתכוון על ידה, למי אני פונה, מה אני רוצה שיצא ממנה. כל עניין ה"ברכה" הוא הקשר, הכיוון, בשביל מה עושים. כי בלי "ברכה" אין ערך לפעולה - "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". בגוף עושים הרבה פעולות, אבל אין בהן נשמה, אין בהן את הכוח הרוחני שרוצים להכניס.

הכוח הזה הוא מה שחסר. לכן בהכנות לחגים מומלץ להיעזר כמה שיותר במכונות, וכמה שפחות לעבוד ולעשות מאמצים פיסיים, שיהיה לאדם יותר מקום בראש, לחשוב בשביל מה הוא עושה. לפעמים יש כל כך הרבה לחץ בעבודה שאין הזדמנות וזה מאוד מפריע. ולכן כדאי לעשות את כל המאמצים לפני החגים, כדי שמתלכדים יחד בחג עצמו, ישאר לכל אחד מקום פנוי למחשבה ולכוונה.

אבן הנגף הוא חוסר כיוון. עושים מצווה, פעולה, שממנה רוצים שיצא משהו, אבל "מצווה בלי כוונה". ולא מדובר על פעולות שאנשים עושים כמצווֹת אנשים מלומדם, כמו שלימדו אותם, אלא שרוצים על ידי הפעולות האלה להשיג משהו. ואז חשוב לברר: מה אני רוצה להשיג? איפה הוא? האם הוא ברור לי? ואם הוא ברור באיזו צורה הוא ברור? אם הפניה "ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם" היא בהשתוקקות להתקרבות לכוח העליון, ורצון על ידי הפעולה הזאת להידמות, להתקרב, אז זו "ברכה", קשר לעליון. אז בהחלט עושים מצווה עם כוונה.


איך אפשר לדעת מה חסר בחברה אם רק המעשה גלוי והכוונה היא נסתרת?

הכוונה נסתרת בלב האדם, לכן הקבלה נקראת "תורת הנסתר", "תורת הכוונות". כוונה היא מה שכל הזמן צריך לעשות. תמיד אומרים על מקובלים, שהם יושבים בפינה ועושים כוונות. מה עוד צריך לעשות בחיים - לרוץ? כל האנושות רצה ואיזו תועלת יש לה מזה? העיקר לעשות כוונות.

אנשים עושים הרבה מעשים, בונים סביבם מערכת שלימה של עבודה והפצה, אבל עליה חסרה להם הכוונה. חסרה להם ההבנה איך לעשות את הכוונה, איך להרכיב אותה על המעשה. והם גם בורחים מהכוונה עצמה, לרצות על ידי המעשה להתקרב לכוח המשפיע, לבורא. להידמות אליו. כלומר, לדעת מהו המשפיע, מה זה נקרא להשפיע, במה צריך להשתנות כדי לקבל רצון להשפיע, ולקבל אותו על ידי הפעולה המסוימת שעושים. אם האדם מתרגל את עצמו להרכיב כוונה על המעשה, אז הוא מקבל יכולת להשפיע.


איך אפשר לשמוע את הכוונות של החברה בקול רם?

הכוונות האלה נשמעות בקריאת מאמרים ומכתבים, ובלימוד "תלמוד עשר הספירות". בכל הכתבים האלה מסבירים לנו בשפות שונות - במאמרים ומכתבים בשפת הרגש, ובחכמת הקבלה בשפת המונחים - מהי "כוונה". חוץ מכוונה לא מסבירים לנו מאומה, כי המעשה כבר חתום. מעשה זה קיום הרצון והוא לבטח מתקיים. אלא עליו צריך להוסיף כוונה, שנקראת "מסך ואור חוזר". בכל ספרי הקבלה לומדים רק על כוונות. על הרצון אין צורך לעבוד.


איך אפשר להיות מושפע מהכוונה של החבר?

אסור להראות לחבר או לומר לו במילים מהי הכוונה שלי. אלא יש תקנון כללי, הסכמה כללית. בכללות יכולים לדבר, לאן משתוקקים, מהי החברה וכו'. אבל בפרט, כל אחד ואחד חייב להיות עם הכוונה שלו בעצמו, זה נקרא "נסתר". הכוונה חייבת להיות נסתרת מכולם.

והאמת שהאדם גם לא מסוגל לבטא את הכוונה שלו, אלא אם כן הוא כותב אותה כמו שכתבו את "תלמוד עשר הספירות". כלומר, במילים האלה מבטאים את הכוונה של הרצון, שנמצא במדרגה מסוימת, במצב מסוים. זאת כל חכמת הקבלה. כי בכוונה תלוי פתיחת הרצון, כמה הרצון יפתח ויתמלא באור מסוים, בקשר מסוים עם הבורא.


אם חשובה הכוונה הפנימית למה מכבדים את האנשים לפי המעשים?

מכבדים את האנשים לפי מעשים בחיצוניות, כי כך צריך. צריך לכבד את האדם לפי מה שהוא עשה, זה נקרא "תורת הנגלה". אלה הפעולות שהוא עשה כדי להתקדם. ואת הכוונות שלו שהן הפעולות האמיתיות בקבלה, אי אפשר לספור ולמדוד, ואי אפשר לדבר עליהן כי יש בהן אחיזה לחיצוניים. כל אחד מאיתנו עדיין לא מוגן כנגד השני, ולא מוגן שלא להזיק לשני. לכן לא מדברים על הכוונה.


האם יש קשר בין מעשים לכוונות?

ישנו קשר בין מעשים לכוונות. כי אדם שמשקיע במעשים, מתחיל לשאול את עצמו בשביל מה הוא עושה אותם, ולאט לאט "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". וזה הקשר. כי גם הכוונות וגם המעשים נמצאים בגוף אחד. וכשאדם עושה ולא מגיע, הוא מתחיל לשאול, ואז הוא מתחיל להבין שהתוצאה הזאת באה מחוסר כוונה.

כוונה היא טיב הפעולה, מה אני רוצה ממנה. ובלי כוונה האדם הוא סתם מכונה שמבצעת ולא רוצה כלום לכיוון ההתקדמות, ולכן לא מקבלת כלום להתקדמותה, או אולי מתכוונת למשהו אחר. אדם עובד חמש שנים כדי לקבל כבוד מהחברה, ואחר כך טוען למה אין לו רוחניות ממנה. הוא בעצמו לא התכוון לרוחניות אלא התכוון לכבוד, אז באמת יש לו עכשיו משרה טובה בקבוצה, הוא מכובד בחברה כאיש חזק, כאיש מעשה. הוא קיבל כבוד מהחברים, אז למה הוא מתלונן שלא קיבל רוחניות? רוחניות צריך לדרוש מהחברה. אבל זו כבר תביעה פנימית, פרטית, של האדם.


למה בחברה מעריכים דווקא יגיעה פיסית?

בחברה מעריכים יגיעה פיסית מפני שאין באפשרותנו למדוד את החבר בצורה אחרת. קנה המידה שלנו הוא כמה כוחות האדם נתן לחברה. אי אפשר למדוד כמה כוונות הוא נתן לה. אמנם שהחברה צריכה ממנו כוונות, ולא כוחות. כוחות אפשר לשכור, לקחת עובדים זרים, ובעצמנו לעבוד רק בהפעלת כוונות. לא צריך להזיע. רוחניות היא רק כוונות. לא צריך לעבוד בה, לא עם הידיים ולא עם הרגליים.

אבל אין אפשרות אחרת למדוד, אלא יוצאים מנקודת הנחה, שאם האדם עושה הרבה דברים בחברה, אז הוא מכניס בהם כוונה, כי הרי בפעולות האלה הוא רוצה להשיג משהו. אולי הוא רוצה להיות גדול, אולי הוא רוצה להיות הכי חכם, אולי הוא רוצה להשיג תשומת לב, שיגידו עליו, שידברו עליו, אבל בסופו של דבר כל הדברים האלה בהדרגה יביאו אותו למצב, שהוא יראה, שהוא לא יושב בקבוצה בשביל זה, אלא הוא צריך לקבל משהו יותר גבוה.

ואז מתחילים לזלזל במעשים. וכאן החברה צריכה לדרוש מהאדם לא לזלזל במעשים, אלא לצרף להם כוונה. ובאמת רואים, שאחרי שלב מסוים, שאדם בא ועבד חזק ונתן כוחות, פתאום יוצא לו האוויר. למה? הוא צריך להוסיף כוונה. אם הוא מוריד במעשים, סימן שגם קודם לא היתה לו כוונה, ועכשיו עליו להוסיף. זאת בדרך כלל הבעיה.

אבל אין לנו אפשרות למדוד את האדם אלא רק לפי המעשים. לכוונות של החבר אף פעם לא נכנסים. לא רוצים ולא בודקים. ואסור לומר עליהן שום דבר אחד לשני. האדם חייב להתפתח לבד. אפשר לצעוק עליו שהוא לא עובד כמו שצריך, אבל לא איפה הכוונות שלו. אסור לגעת בפנימיות, בכוונה. "כוונה" היא בין האדם לבורא, אז איך אפשר להיכנס אליה? מורה יכול לעזור מהצד להבין, לחשוב על זה יותר, אבל לא להיכנס פנימה לתוך האדם. כוונה היא הקשר האישי הפנימי של האדם עם הבורא.


איך הופכים משחק להשפעה אמיתית?

יש משפט שאומר: "משחק זה דבר רציני", והוא באמת מאוד רציני, כי כל החיים שלנו הם משחק. גם כתוב: "הקב"ה משחק עם לוויתן". אלה עניינים מאוד עמוקים. למה משחק? כל דבר שעוד לא הגעתי אליו, אבל אני כאילו רוצה להיות בו, נקרא "משחק". אם אני לא נמצא במצב הזה, אלא עושה דמי שלו, מצב דומה לו, אני בעצם משחק.

אם נשחק את המשחק הזה ברצינות, אז כל חבר יתפעל ממנו, ולא תהיה אפשרות לאף אחד לברוח מהשפעת החברה עליו, ואז כל אחד יתקדם. הכל תלוי רק בהחלטת החברה, וברצינות שהחברה תכניס למשחק הזה. ואם רואים שהמצב עדיין לא משביע רצון, זה טוב מאוד.


אם האדם מרגיש את עצמו חלש, מה הסיכויים שלו לברוח מכל הדרך הזאת?

לעיתים האדם מרגיש את עצמו חלש, שנמצא בסכנה, שאם הוא יראה את המצב האמיתי, מהי השפעה, ואיפה "האני" שלו, ומה צריך לעשות בשבילה, הוא עלול לברוח מהדרך הזאת. לסגור עיניים, לנתק את השכל מביקורת, וללכת לחיות חיים פשוטים, עם איזה עסק קטן, שיסבול פחות. להוריד את עצמו מדרגת אדם לדרגה פחותה ממנה.

תמיד אם משהו מאיים על האדם, הוא רוצה לברוח ולהיות כזה, אבל הוא לא מסוגל. בעל הסולם מכנה את המצב שאנחנו נמצאים בו: "תחת מכבש ההתפתחות". לכן האדם לא מסוגל לעצור אותו. מהבריחות שלו הוא לומד, שהוא לא יכול לברוח. יהיה לו יותר גרוע, ובסופו של דבר הוא יגיע לאותו מצב. הוא רק יאריך את הזמן בעוד חצי שנה, בעוד שנה, בעוד גלגול.

החיים מלמדים אותו לא לברוח. אם הוא הגיע לבשלות כזאת, שהוא חייב לפתח כעת רשימות ששייכות לרוחניות, ולא רצונות הקודמים לזה, אז אין לו לאן לברוח. המצב הזה לא תלוי באדם. למרות שאפשר לקלקל את החיים שלך על ידי סמים וכו' - אבל לא ניכנס כאן לחשבונות מי עושה את החשבון הזה, אני או בורא, ולמה ואיך, כי החשבון הזה הוא למעלה מההבנה שלנו, ולא נמצא אפילו בהשגחת שכר ועונש, אלא בהשגחה של אהבה נצחית.

מקובלים תמיד התייחסו לתלמידים שלהם בצורה מאוד לא טובה ואפילו בוטה. כי אם האדם באמת רוצה, אם הוא מסוגל, הוא נשאר. לא צריך ליצור לו תנאים מיוחדים, אלא דווקא להעמיד לו את ההפך. לעשות לו תנאים מאוד נוקשים, ובנוסף למכות שהוא מקבל, להפיל עליו עוד מכות. והוא לא יברח, אין לו ברירה. אבל בצורה כזאת המקובל עוזר לו להתפתח, ונפטר מהאנשים שעדיין לא בשלים, אלא אולי בעוד כמה שנים. כי לאדם בשל כבר, אין לאן לברוח.

בעל הסולם אומר, שאם השאלה "מהו הטעם בחיי?" זועמת באדם, שהוא כבר לא יכול "כדי אתמול" "לזרום בזרמי החיים", אין לו מה לעשות. הוא יכול ללכת לחפש דרכים אחרות אצל כל מיני 'רוחניים' אחרים, אבל כלום לא יעזור לו.