שיחה על מאמר:

"מטרת העבודה"

ספר "שמעתי" - מאמר נ"ד
לאחר עריכה 24.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מטרת העבודה"

מטרת הבריאה היא להגיע לקשר, לדבקות, עם הבורא. היינו, לקבל ממנו את כל הטוב ועונג שהכין לנו, במצב הנקרא "עולם אין סוף". "עולם" הוא כל מצב שהנברא נמצא בו, לכן נקרא "עולמו". עולמו של הנברא נקרא "אין סוף", מפני שבו הנברא מקבל בלי סוף, בלי גבול, בלי הגבלה, מה שהבורא הכין לו. למצב הזה על כל אדם להגיע.
 

לכאורה, עניין פשוט הוא לקבל בלי הגבלה. אלא שלקבל אי אפשר. הכל נסתר ונגלה רק לפי תנאי הנקרא "השתוות הצורה", שכדי להגיע לקבלה, צריך לעבור שני תיקונים הנקראים "קדושה" ו"טהרה". לעבור את שני התיקונים הללו, הנברא יכול רק בתנאי שיש לו צורך בתיקונים. צורך לתיקונים נקרא "גדלות המטרה".
 

אם האדם מכיר שאינו מרגיש בגדלות המטרה, כגדולה, מתוקה ואמיתית, ושאין לו יכולת להעריך אותה, לא לפי כלים דקבלה, לא לפי כלים דהשפעה, לא לפי מר ומתוק, ולא לפי אמת ושקר, אז דורשים ממנו לפתח יחס כלפי המטרה - רצון אינסופי. כלומר, המטרה שלנו היא לקבל תענוג, שאין לנו עדיין כלי בשבילו.
 

ומהיכן מתחילים? מנקודה של ייסורים הנקראת "נקודה שבלב", שמתחילה להתעורר בתוך האדם, כנגד התענוג שהבורא הכין לו. הנקודה הזאת היא רצון חדש, רצון קטן, דחף, שהבורא נותן, מגלה בתוך האדם. אבל בכל יתר הרצונות של הרצון לקבל, חוץ מאותה נקודה, ניצוץ, הנקרא "ניצוץ מהשבירה", האדם חייב לעבוד על רצון שיהיה לו רצון, על תפילה לפני התפילה. לבקש שתיווצר בו תפילה לבורא לתקן את הרצון.
 

והאמצעי לעבוד על חיסרון לתיקון, על גדלות המטרה, הוא רק הקבוצה. מפני שבזמן ההסתרה, שהכל נסתר ולא מגולה, הבורא נסתר, המצב הסופי שנקרא "עולם אין סוף" נסתר, והחיסרון אליו נסתר, אין לאדם שום מושג למה להשתוקק ואיך לפתח את ההשתוקקות שלו.
 

ובמצב הזה של רק ניצוץ קטן, נקודה קטנה, התעוררות קטנה, שניתנת לנברא מלמעלה, הקבוצה, החברה, היא הגורם היחיד שיכול להצית ממנו אש בוערת, ולהביא את האדם להכרת חשיבות המטרה - שאין דבר יותר חשוב ממנה, שהיא הסיבה לבריאת האדם, והיא הסיבה למצבו, וכל יתר הפעולות בחייו אינן בבחירה חופשית.
 

בבחירתו של האדם נמצא רק להתקדם בדרך הקצרה והמועילה ביותר לכיוון מצב אין סוף, של קבלת תגמול בלי שום הגבלה. כל יתר המעשים והפעולות שהאדם עושה, שאינם לכיוון המדויק הזה, אינם בבחירתו. היינו, אם הוא עושה אותם ולא מעשים לכיוון הנכון, הוא מפעיל את כוחות התיקון להחזיר אותו על ידי ייסורים ולחצים שוב ושוב לאותה הנקודה, עד שיבחר את הכיוון הנכון, את הכיוון למטרת הבריאה.
 

וכך בכל מצב, בכל הרמות של האדם, במוחא ובליבא, בכל מחשבה, בכל החלטה, בכל פעולה, בכל מעשה, יש לו רק כיוון אחד שהוא הקצר ביותר והמועיל ביותר למטרת העבודה. כל יתר הכיוונים שבהם הפעולה אינה הקצרה והמועילה להשגת המטרה, הפעולה בעצמה מתקנת את עצמה. היא מפעילה כוחות תיקון כיוון, שמכוונים את האדם לפעול יותר נכון.
 

אבל כדי להימנע מתקלות בבחירת הכיוון ולהשתמש בכל מצב ומצב ביכולת המרבית כלפי הכיוון הנכון, להפעיל כוח מכסימלי לכיוון הנכון, האדם יכול לברר מראש את הכיוון הנכון,ולבדוק את מגבלות הכוח שלו, רק כלפי החברה. כלומר, החברה מספקת לאדם שני נתונים:
 

א - מכוונת את האדם לכיוון הנכון.

ב - באותה עוצמה שהיא מעלה לאדם את חשיבות המטרה, מעוררת בו גדלות הבורא, האדם פועל לכיוון הנכון.
 

יוצא מכך, שהשגת המטרה תלויה בהשפעת החברה על האדם. לכן על האדם רק להכין את הסביבה הנכונה. ובהכנת הסביבה הוא לא צריך לדעת את הכיוון הנכון, אלא רק לרצות בעלמא להתקדם למטרה. והחברה בעוצמה שהיא מספקת לאדם את המידע על המטרה, כבר מכוונת אותו ונותנת לו כוח להתקדם.
 

באיזה ערוצים מעבירים את גדלות הבורא לחבר?
 

בכל הערוצים שהאדם יכול להתפעל בהם ומהם. היינו, שיכול לראות, לשמוע, לקרוא, להתפעל. מעבירים התפעלות. התפעלות מדבר-מה מסוים, מתוך כל ההתפעלויות שיש, נותנת לאדם כיוון. אם הוא מתפעל ממשהו מסוים, וכל היתר לא חשוב לו, הוא כבר מכוון את עצמו לדבר החשוב. ומידת החשיבות שלו לעומת כל יתר ההתפעלויות, כל יתר הרצונות של האדם, נותנת לאדם את הדחף אליו. שני הנתונים הללו, הנקראים "רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות", צריכים להיות באדם.
 

למי צריך לגרום התפעלות לחבר או לחברה?
 

החברה צריכה להיות גדולה וחזקה בשני הנתונים הללו:
 

א - בהתחברות לבורא - לבדוק מי הוא בשבילה הבורא, מי הוא בדיוק הבורא, מהי השפעה, תכונת המשפיע שהיא הבורא, הטוב ומיטיב, באיזה מובן הוא טוב ומיטיב, מה הבורא רוצה לתת כטובה וכהטבה.
 

ב - בהתחברות למטרה - ככל שהחברה יותר מחוברת למטרה, ויותר פועלת לכיוון המטרה, היא יותר מסוגלת להפעיל את האדם.
 

ולצורך זה לא חשוב מה הגובה הרוחני של החברה. אפשר לשבת בין מקובלים גדולים ולא להגיע לכלום, ואפשר לשבת בין תלמידים מתחילים ו"מכל תלמידי השכלתי". כמו שמסופר על רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו), שלא רצה לעזוב את עירו לטובת מקום יותר מלומד, למרות שהיה החכם הגדול בדורו. אבל הוא לא יכול היה לעזוב את עירו, שהיו בה מעט תלמידי חכמים וברמה פחות מרמתו, כי אחרת היה נופל ממדרגתו. למרות גדלותו הם אלה שסיפקו לו חברה, התפעלות, כיוון. אפילו חכם גדול כמוהו לא היה מסוגל לשמור על הכיוון, ועל ההתפעלות להמשיך לאותו כיוון, בלי החברה.
 

אדם גדול יכול לשבת בקבוצה בכל מקום בעולם, וללמוד עם תלמידים מתחילים, שבקושי מבינים על מה הוא מדבר, והם לא יפריעו להתקדמות שלו. מספיק שיש להם השתוקקות תמימה למטרה, והשתדלות אמיתית להתקדם ולהתקרב אליה, למרות שהם מבולבלים, ולא מבינים, ומתלבטים, וחושבים. הבלבולים האלה ניתנים להם בכוונה מלמעלה, כדי שמתוכם יגדלו. כי אם למרות כל המצבים האלה, שנראים לגמרי לא בכיוון, יש בהם דחף, אז כל אחד מתפעל לפי הטבע שלו, לפי שורש נשמתו, לפי מה שהוא בדיוק צריך לעשות, בכל מצב שהוא נמצא.
 

לכן, על הקבוצה בכללות, לא להיות רגועה כלפי השגת המטרה, ולהתמיד בחיפוש אחרי המטרה, ולגלות כוחות נוספים כדי להתקדם לאותו הכיוון. נדרש להיות ילדים טובים. אם לא יכולים, אז לא, אבל להשתדל כמה שאפשר. והיחס הזה מספיק כדי שכל אחד מהחברים יתפעל ויתקדם, בלי קשר לדרגתו האישית בעבודה הרוחנית, בעבודת ה'.
 

למה עלינו לפעול להרמת רוח החברה הכללית בכל העולם?
 

בעל הסולם כותב, ש"ברוב עם הדרת מלך". כלומר, למרות הנטייה שלנו להסתפק בשניים-שלושה חברים מורמים מעם, ולזלזל ביתר העולם המתוסכל והמשכיל הזה, שחכמתו כבר הוכחה כחסרת כל ערך, בכל זאת ההתפעלות שלנו היא מכל האנושות, מפני שכל הנשמות המלובשות בגופים של העולם הזה, מחוברות בכלי אחד.
 

ואם הנשמות מחוברות באותו כלי, האדם בלי קשר לרצון שלו, נכלל במערכת של הנשמה הכללית הנקראת "אדם הראשון", כחלק אחד מבין מיליארדי החלקים שלה, שהוא כלול מכולם וכל אחד מהם כלול ממנו. ובהתכללות הזאת, שהיא ההתפעלות ההדדית שלי מהם ושלהם ממני, יש הבדלים בעוצמת ההשתוקקות למטרה שמפעילה אותי. האחד בוער למטרה ומעורר אותי עוד יותר, והשני נמצא בכיוון הבהמי הקטן ומעורר אותי ההפך, לכיוון הבהמיות.
 

ולכן, צריך כמה שיותר נשמות שיתפעלו לכיוון הנכון, וכמה שיותר להתפעל מהם. גם "רוב בנין" וגם "רוב מנין". קבוצה כמה שיותר רחבה וגדולה, ויחד עם זה גבוהה, חזקה. "רוב מניין" הוא ברוחב, ו"רוב בניין" הוא הגובה, ושניהם חשובים. כי בכל אחד מאיתנו יש כלל ופרט, "עם" והיחיד. וחייבים לדאוג לשניהם.
 

אם היינו חוגגים את חג הסוכות לא בהיקף שחגגנו, אלא בקבוצה קטנה, היינו מתפעלים פחות, מרגישים אותה פחות, ויוצאים מהחג בפחות התרשמות ובפחות תיקונים. דווקא בגלל הכמות של האנשים, "הכמות" שבנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, גם התפעלה.
 

הגילוי הפתאומי מי הם החברים האלה בקבוצה, ומאיפה הם באים, מאיזה מרחק. ולא של החברים הקרובים שלגביהם כבר יש לי הערכה, אלא של איזה מקסיקני שמגלה השתוקקות, הוא מביא ליותר התפעלות, ומפעיל ליותר התעוררות, ממה שחברים קרובים.
 

איך עלינו לפעול כלפי הקבוצה העולמית?
 

קבוצה פנימית צריכה כל העת לחשוב, על כל אותם אנשים שמשתוקקים להשגת המטרה, לדבקות בבורא, שכולם יחד "ישראל", ישר-אל, "ישר" "אל", המשתוקקים לבורא. כל היתר לא נכללים במושג הזה. ואז, כמו שכותב בעל הסולם בכל כתביו, יש לקבוצה הקטנה הזאת עבודה וחובה כלפי האנשים האלה, מה להועיל לקבוצה הגדולה ומה לקבל ממנה - "כי בתוך עמי אנוכי יושבת".
 

אבל אם האדם מסתגר בקבוצה קטנה, הוא מאבד לא רק כמות, אלא גם איכות, את איכות ההתפעלות. ואם הוא מחובר לקבוצה גדולה היא לא נותנת לו לברוח להרגל. לבד אי אפשר להתקדם. הצלחתה של קבוצה תלויה ברצון שלה להתחבר לקבוצות אחרות בכל העולם. זו החלטה נכונה שקובעת הצלחה של קבוצה קטנה.
 

העבודה שצריך לעשות כרגע היא לארגן עבודה יומיומית בין הקבוצות. ומתעוררת בעיה, מפני שאין לנו ידיעה איך לעשות אותה, כי לא כתוב עליה בכתבים. למרות שאפשר להבין, שעבודה בין קבוצה פנימית ליתר הקבוצות, היא כמו עבודה בין האדם לקבוצה, כי פרט וכלל שווים. הכלל הזה שנלמד בקבלה, הוא כלל ברזל במבנה של כל המציאות.
 

אבל איך ליישם אותו בשטח, עוד עלינו לגשש ולראות. כמו שלא היה ברור איך לארגן את האסיפה הגדולה של סוכות. אבל אם מתאמצים לחשוב ולפתור בעיה, מקבלים תשובה. היא מתגלה כשלב בעבודה. והשלבים הם כמו שבונים קבוצה פנימית, כך בונים קבוצה גדולה מחיבור בין קבוצות. הכללים ישנם, אבל המעשה הוא עלינו, ומתוכו נגלה איך לעשות, והמעשה הזה יבנה אותנו.
 

וקבוצה אחת בודדת לא תוכל להצליח, אם היא לא תהיה מחוברת לכל יתר הקבוצות. בדיוק כמו שקורה לאדם שלא מחובר לקבוצה, לפי הקביעה של בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שרק במידה והאדם נכלל בסביבה טובה ונכונה, הוא יכול להתקדם. כי לפי שכלל ופרט שווים, גם קבוצה נפרדת לא יכולה להצליח אם היא לא נכללת, ולא עובדת על ההתכללות שלה, עם הקבוצה הגדולה הכלל עולמית, שכל הקבוצות מחוברות בה ככלי אחד. כלומר, מתפעלת מהקבוצה העולמית, מתקשרת אליה, ומתחברת איתה.
 

כך נובע מהכללים שלומדים בקבלה. אבל איך לבנות את המערכת שתפעל בצורה כזאת, איך לממש אותה, לבצע אותה, באיזה צורה לבנות את הקשרים בין הקבוצות, להרגיש אחד את השני, דרך איזה ערוצי תקשורת, בסופו של דבר צריך להרגיש כל זאת כמושג וירטואלי, מושג רוחני, שיהיה מורגש בחברי הקבוצה, כמו שהאדם מתייחס לכל אחד מבני משפחתו או קרוביו בהרגשה פנימית מוגדרת, זו אישתו, אלה ילדיו, הוריו, זה וזה חבריו.
 

יחס כזה כמו שהאדם מתייחס לסביבתו הקרובה, צריך לבנות כלפי הקבוצה העולמית, להגדיר

את המושג שלה כלפינו, מי היא בשבילנו. ובנוסף לזה לבנות אמצעי תקשורת שמקובלים בין האדם לסביבתו, להתכתב, להתחבר בעבודה כללית, ללמוד יחד, ועוד. יש בזה עבודה גדולה. אבל כיוון העבודה חייב להיות רחב, כלל עולמי, גם בתוך אדם, גם בתוך הקבוצה שלו, גם בתוך הקבוצה הכללית.


***

מה שרב"ש כותב על היחס בין האדם לחברה נותן כיוון איך צריך להתייחס לקבוצה הכללית. כלומר, ככל שהרצונות לקבל גדלים חייבים לראות קבוצה רחבה יותר ולהתפעל ממנה. כי בקבוצה הקטנה האדם מקבל את החברים כשלו, אפילו שמוכן לוותר. הוא כבר לא מסוגל להתפעל מהם. לכן העבודה שלו חייבת להתרחב.
 

האם משנה למי מתפללים - לעצמותו או לקב"ה?
 

האדם לא יודע מיהו "הקב"ה", מיהו "עצמותו", ההתפעלות היא לא מהקב"ה, "קב"ה" זה רק כינוי של זעיר אנפין דעולם האצילות הוא כמידת התגלות הבורא כלפי הנברא, בעולם אין סוף. כמו שבעל הסולם אומר, שבחינת שורש אינה עדיין התגלות, אלא קוצו של י', היא לא בחינה אלא השורש לבחינות האחרות. אלא בחינה א', הבחינה הראשונה שהבורא נגלה - עצמותו, הוא נגלה בכלי - ברא את הרצון לקבל, ומילא את הרצון לקבל בנוכחותו - נגלה שם.
 

הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת "תענוג". ולפי ההרגשה הזאת הנברא קובע שהבורא כלפיו הוא טוב ומיטיב. הכל "ממעשיך הכרנוך" - רק מתוך ניסיון, רק מתוך השגה. המקובלים כותבים רק מה שהשיגו, קיבלו, גילו. אין התקשרות אחרת לעצמותו שהוא מספר, כותב, או מגלה לנו בצורה אחרת, אלא מה שהוא מגלה, הוא מגלה בתוך האדם, בתוך הכלי הזה. והגילוי הראשון נקרא "בחינה א'" או "חכמה".
 

לכן, מהמצב הזה אנחנו חיים ומקבלים הכל. המצב הזה הוא היחיד שקיים. וכל יתר המצבים חוץ מאין סוף, ממלכות דאין סוף, מבחינה ד' שהתמלאה בכל הטוב והרגישה את הבורא במלואו, כל יתר המצבים שהאדם עובר, שכביכול קיימים חוץ מהמצב הזה, הם קיימים מתוך זה שהכלי לא רוצה להרגיש את המצב האינסופי הזה, שהיא מקבלת ללא שום הגבלה, מפני שאז היא מרגישה את עצמה בפחיתות, בבושה.
 

ואז היא עושה כל מיני פעולות, בתחילה כדי להיפטר מהרגשת הבושה, ולאחר מכן ההפך, כדי לגלות את הבושה, כדי להתקדם ולהשתדל להיות גדולה וחשובה כמו המאציל, כי מגלה מה המאציל רוצה ממנה באמת. לאיזה מצב הוא רוצה להביא אותה, מהו המעמד, הכוונה הזאת "טוב ומיטיב", שאינה מילוי.
 

עולם אין סוף הוא המצב היחידי שקיים. וכל המצבים חוץ ממנו, הם מצבים כלפי הכלי, שהכלי "מדמיינת" לעצמה שכך היא עושה, שכך היא רוצה שיהיה, ומה שחושבת שיהיה, כך היא מרגישה. מה שאם כן מצב אין סוף באמת קיים. וכל יתר המצבים הפחותים מעולם אין סוף, הם רצון הכלי שכך יהיה. כלומר, הם לא קיימים בצורתם האמיתית, אלא הכלי סוגרת את עצמה מלהרגיש בכל מיני אופנים.
 

לכן בכל המצבים שהאדם מרגיש, הוא מרגיש חלק מסוים מעולם אין סוף. גם העולם הזה וגם מצבנו הנוכחי, שהאדם מרגיש קיים באיזה עולם, מצב שבו הוא נמצא, גם המצב הזה הוא חלק ממצב אין סוף. אבל חלק הקטן ביותר, שמנותק לגמרי מעולם אין סוף ואין פחות ממנו.
 

אם נשאר לנו מחג הסוכות רושם טוב של שמחה וההתפעלות למה לא לגרום למצבים תכופים כאלה ומתוכם לעבוד?
 

האדם צריך לבצע עבודות שונות על עצמו ויחד עם החברה, בתהליכים שעובר בדרך. יש מצבים הנקראים: "חגים", "מועדים", "שבתות" וכו', שיש בהם אתערותא דלעילא מיוחדת, שאפשר לעורר אותה על ידי אתערותא דלתתא, שהאדם מכין את עצמו ועושה מאמצים גדולים. ויש עבודה של "ימי חול". שהאדם צריך להיות במערכת העולם הזה, לעבוד ביום שמונה שעות, להיות קשור לבעיות משפחה, ומדינה, ועולם, ובתוכם ללמוד ולעבוד. עבודה שהיא אחרת לגמרי.
 

כך מסודר העולם. והאדם חייב להיות בתוך המערכת הזאת ולומר: "בשבילי נברא העולם" - אני חייב להיות שקוע בתוך כל המערכת הזאת שבנויה כך. האדם חייב לחיות בעולם הזה, ולא רק יכול או לא יכול, רוצה או לא רוצה, מפני שהוא מבין את כל המערכת הזאת, רק אם הוא משתמש באיך שהוא בנוי, שהוא צריך לישון ולאכול וכו'. ואפילו אם לא היה חייב, הוא בכל זאת היה מקבל אותה על עצמו, כי רק מתוך זה אפשר להתקדם.
 

כלומר, האדם צריך לסדר את סדר היום שלו כמו שהעולם נוהג. לכן יוצא לא פעם שהוא יכול להיות מחובר לקבוצה וללימוד ולהפצה ולכל הפעולות, רק כמה שעות בודדות ביום. אבל כשמגיע שבת או חג, וגם לפי הציווי, אם משתמשים בזמן הזה נכון, אם האדם מכין את עצמו נכון, אז הוא באמת נהנה מהתוצאות הרוחניות שיכול לקבל מהם.
 

לכן אי אפשר לבנות את החיים היומיומיים שלנו כמו חג. אלא צריך להגיע למצב, שמושכים את ההתפעלות ממה שעוברים ומכינים את עצמנו למצבים הבאים. שכל הזמן נמצאים במצב שלא יורדים למטה מהמצב שהשגנו, אלא מכינים את עצמנו למצב יותר גבוה. כמו שמצווה על האדם למנות את הימים לפי "יום ראשון לשבת הבא", "יום שני לשבת הבא", וכו'.
 

כי כל עבודת התיקון של האדם בכל יום ("כל יום" נקרא תיקונים שונים, שהאדם עושה על הכלי שלו כהכנה למלכות), "ראשון", "שני", "שלישי" "רביעי" "חמישי" "שישי" - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, בשישה ימי העבודה שמתקן את הכלים שלו, הוא מגיע ל"שבת", למלכות, שהיא המקבלת מהשישה ימי עבודה. שהאדם כבר לא צריך לעבוד, אלא מכל מה שהכין, הוא צריך לקבל את הסיכום של העבודה שלו.
 

לכן, צריך לא לאבד את המדרגת השבת, ואת כל ההתפעלות, וכל מה שקיבלנו בכלים ובאורות בשבת, או בעליה, שזכינו. וכאשר באות הרשימות שלא מתוקנות, לשמור להיות באותה רמה הקודמת , שזה יהיה היום בשבילנו כ-"יום חול", הרמה של יום חול, שממנה צריך עכשיו לתקן כלים החדשים, שאיתם נוכל לעלות למצב יותר גבוה.
 

אבל אם מצטערים על מה שהיה והיום אין, סימן שמאבדים את המדרגה, וכל ההתפעלויות שהיו, עוברות לקליפות. אם האדם מצטער על העבר, סימן שהוא שקוע בעבר ולא נמשך למטרה. ואין יותר גרוע מזה. צריך לעשות הכל כדי לא להסתכל לעבר, ובהווה לחיות את ההווה, ובכל הפעולות להשתוקק למדרגה יותר גבוהה.
 

מה ההבדל בין רשימו דהתלבשות לרשימו דעביות בעבודה שעושים כלפי כל העולם?
 

כל מצב כלול משני נתונים, מרשימו של עביות ומרשימו של התלבשות. האדם משקיע לפי הרצון, ובאותו רצון שהשקיע הוא אחר כך מקבל התפעלות, שנרשמת בו, נכנסת לאותם הכלים. כלומר, בן-אדם יכול סתם לבוא ולהנות מאיזה מסיבה, להעביר בה את הזמן בטוב. אבל אותם אנשים שהכינו את המסיבה, ויודעים בשביל מה ולמה הם הכינו, ומה הם ירוויחו ממנה, ובנוסף מתמלאים ונהנים מהמסיבה, הם זוכים לא רק להרגיש אותה, אלא להוציא ממנה תועלת מירבית.
 

לכן נכתב: "שימושה יותר גדולה מלימודה" - מי שמכין את הדבר בפועל, נהנה ממנו יותר מכולם, וזוכה לתוצאה הטובה ביותר. כמו שכתוב על יהושע, שזכה להנהיג את העם אחרי משה, מפני שעזר לו בעבודתו. הוא לא למד, אלא עזר. ומי שבפועל עושה את עבודת החיבור, עבודת ההכנה בין הקבוצות, ויודע בשביל מה הוא עושה, ומה הוא רוצה ממנה, הוא בהתאם לזה באמת נהנה.
 

מה המצב הבא שצריך להתכונן אליו?

ביאת המשיח. כך כתוב. למה עוד צריך להתכונן? לא מדובר על סתם ביאת המשיח, אלא למצב הבא שהאדם מכין את עצמו, את הרצונות שלו, את היגיעה שלו, שיבוא האור מלמעלה, וימשוך אותו למטרת הבריאה. האור שמושך אותו למטרה נקרא "משיח". אם הוא עושה את היגיעה, את העבודה, זה קורה.
 

כלי חייב להיות מוקדם לאור. חיסרון, יגיעה, השתוקקות, חייבים להיות הדחף להכנה הזאת. הם חייבים להיות קודמים לביאת "אור המשיח". כי גם עכשיו כולנו נמצאים במצב אין סוף, אבל אין לנו חיסרון לגלות אותו. מלבד ממצב אין סוף, אין מצבים אחרים, אלא הכלי נמצאת כאילו במצב כזה או אחר. לכן כתוב, שכאשר חוזרים למצב אין סוף "היינו כחולמים", שכל המצבים האחרים הם מצבים המדומים. שהעולם שלנו הוא עולם מדומה, שהאדם נמצא בחוסר הכרה. הוא נמצא באין סוף, אלא שהוא לא רואה, לא מרגיש, לא מבחין בו. אבל המציאות היא אותה מציאות שקיימת.
 

הכל תלוי ברגישות של האדם למציאות הזאת. ההרגשה היא איך להרגיש, איפה להרגיש את עצמי, במצב הזה בעולם שלנו, או במצבים אחרים שנקראים "עולמות רוחניים", או במצב אין סוף. הכל תלוי באדם עצמו. אם הוא מכוון את הרגישות שלו להרגיש את המצב הזה, הוא מרגיש. ואם לא מכוון, לא מרגיש.
 

על האדם להעלות את סף הרגישות, ולכוון את הכלים . הכלים נמצאים בנו, אלא העבודה של האדם היא לתת להם כיוון, כיול. כי בזמן שהאדם מכייל אותם, הוא לומד את כל המצבים ונעשה בעל ההרגשה. כמו שכדי לשמוע מוסיקה או להבין באיזה דבר, צריך להשתכלל בו, לראות בו כל מיני אופנים. חייבים לעבור הכשרה אליו שנקראת "לעבור מצבים של בניית הכלי". ואם האדם לא עובר את המצבים האלה, הוא כמו החתול שישן לא בנחת ליד אדם שנמצא בהתפעלות וצועק וצוחק ובוכה - מחוסר כלים. אז גם אנחנו כמו החתולים, לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים.
 

האם "ביאת המשיח" הוא גילוי אישי או גילוי כללי?
 

ביאת המשיח הוא גילוי אישי וגילוי כללי. כל אדם ואדם חייב לעשות את התיקונים הפרטיים שלו אחד לאחד. לעבור בכל המדרגות של תיקוני הכלים, בכוחות עצמו, בחיפוש וביגיעה עצמית. וכאשר הוא עושה את העבודה האישית, הפרטית שלו, לא יתכן שיעשה אותה בלי להיות מחובר עם יתר הנשמות, שהוא חלק בלתי נפרד מהן, שהוא כלול בתוכן והן כלולות בתוכו.
 

האדם לא יכול לעשות תיקונים אישיים, פנימיים, פרטיים, אלא אם כן הוא מתכלל עם יתר הנשמות, והן מתכללות בו. אלה הם התיקונים. התיקונים אינם בנשמה עצמה, אלא בקשר בין כל הנשמות. לכן כלל ופרט קשורים, וחלים עליהם אותם החוקים.
 

אבל אחרי שהאדם עושה את העבודה הזאת, ונעשה לכלי מתוקן פרטי, שיצא מ"האני" שלו והתחבר לכל יתר הנשמות, ובכך גרם לכל יתר הנשמות להיות מחוברות אליו ללא ידיעתן, מה שנקרא "כל העולם משמשני", הוא זוכה למשיח הפרטי שלו, כי הוא תיקן את הכלי הפרטי שלו, ואז הוא עובד על התיקונים של כל העולם.
 

"בהקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר את תהליך ההתכללות של האדם עם הציבור, בארבע שלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, השגחת שכר ועונש ואהבה נצחית.