מאמר השלום

המשך פרק עשירי: "גלגל שינוי הצורה"

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 24.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר השלום

המשך פרק עשירי: "גלגל שינוי הצורה"

"וכן זמן קיומו של המצב החדש, נמשך גם כן עד שניצוצי הרשעות שבו מתבכרים ונגמלים לשיעור כזה שאי אפשר לסובלו, אשר אז מוכרחים להרסו ולבנות מצב יותר נוח על מקומו, וכן הולכים המצבים ומתבררים בזה אחר זה מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה שיהיה כולו בלי שום ניצוצות רעות."

כל האנושות היא אותה שורת נשמות, שחוזרות בכל דור ודור, רק בגופים חדשים, שהם לעצמם אינם החידוש. אלא כל התכלית של שרשרת הנשמות וביאתה לעולם הזה היא, החלפת המצבים למצבים חדשים בנשמות שבאות ועוזבות.

בכל נשמה ונשמה, ובכל הנשמות יחד, גם בפרט, בכל אחד ואחד, וגם בכללות הנשמות, המצבים מתחדשים, וכל מצב בא כתוצאה מהמצב הקודם. וכל המצבים כבר מוחלטים ונקובים מראש, ונובעים ממבנה של כל נשמה, מהתחברות של כל הנשמות למצב הראשון, ומהתכלית, המטרה, שאליה צריכות להגיע כל הנשמות יחד.

אלא זמן השהייה של כל הנשמות בכל מצב ומצב, מותנה במידה שהן משיגות את הרע שבמצבן, ולא מסוגלות לסבול אותו יותר. רק אז המצב מתחלף, מתחדש, משתנה, למצב הבא. כלומר, הנתונים שאפשר לשנות בכל התהליך, הוא היחס של הנשמות למצבים, ומהירות החלפת המצבים, מהירות התפתחות הנשמות.


מהי המידה השלימה הזאת שנקראת "שישים ריבוא נשמות"?

"שישים ריבוא נשמות" היא המידה השלימה של הנשמות, שמרכיבות את המערכת הנקראת "אדם הראשון", שנברא על ידי הבורא כנברא אחד. ולאחר שנעלם ממנו המסך על מנת להשפיע, התגלו בו שש מאות אלף חלקים, שישים ריבוא חלקים נפרדים, שכביכול אין קשר ביניהם. נשמות שלא מרגישות את הקשר ביניהן.

המספר הזה משמש כסמל בלבד. כי בכל הגופים בעולם הזה, יש חלקים מהנשמות האלה ולא עושים חשבון מה מספרם המדויק, מפני שהנתון הזה לא נמצא בידינו, ולא ניתן לשינוי. אלא יש להתרכז רק באותו הנתון שביכולתנו לשנות אותו, להיטיב אותו, אותו נתון שניתן לנו כדי שנעבוד עליו, היחס שלנו לשינוי המצבים ולמהירות שינוי המצבים.

האדם צריך בתוך כל מצב ומצב לראות את המצב הסופי כרצוי, כנעלה, כראוי, ואז בכל פעם הוא ירצה לשנות את מצבו, למצב יותר מתקדם ביחס למטרה הסופית. וככל שישאף לשנות את מצבו, המצב הנוכחי יהיה שנוא עליו, למרות שבהתחלה הוא תמיד נראה טוב. וביחס אליו, אם הוא יסתכל על המטרה, הוא יתחיל לכבד את המצב הסופי, לראות אותו כגדול וכמיוחד ולהשתוקק עליו, ולכן ירצה לעזוב את מצבו הנוכחי.

ההשתוקקות הזאת למצב הסופי נקראת "ייסורי אהבה". האדם רוצה את המצב הסופי לא מפני שמגלה רע במצבו העכשווי, אלא הוא מגלה את הטוב במצב הסופי, שהוא הרצוי. ואז אין צורך שיסבול ממצבו, כדי שירצה לעזוב אותו, אלא מספיק הטוב שמאיר לו בסוף, כדי שישאב למטרה הסופית, ויעבור את כל המצבים במהירות ובשמחה, מטוב ליותר טוב.

התהליך הזה הרצוי קורה לכל נשמה. אבל אם הנשמות מתרשלות בקביעת המצב הסופי כטוב, ולא ממהרות לעזוב את המצב הנוכחי ולהגיע למטרה, מתגלים בו ייסורים. ואז האדם חייב לעזוב את מצבו, אבל לא מטעם אהבת המטרה להידבק לעליון, אלא מטעם שרע לו. ובכך הוא לא מתקדם בדרך הנכונה ולא מהסיבות הנכונות, וסובל במצב הנוכחי.

מטעם ההכרח לא הולכים לכיוון מסוים, מפני שבוחרים אותו כיותר טוב, אלא מאין ברירה, כרע במיעוטו. ואז סובלים גם בעתיד, מעתיד מר של אין ברירה. מושכים ומאריכים את הזמן, פורשים את כל שלבי ההתפתחות על פני אלפי מצבים ותתי מצבים לא נעימים, שהם יותר גרועים ממוות.

הנתון הזה איך להתייחס להתפתחות שלו, הוא היחידי שנמצא בידי האדם. בידיו לקבוע האם הוא רוצה להתפתח תוך גילוי המטרה של דבקות בבורא כדבר הרצוי והטוב והגדול בעיניו. לעשות את הדרך במהירות, ולהנות משלבי ההתפתחות שמשתפרים ונעשים יותר ויותר טובים. או להפך, לסבול מכל המצבים הרעים הנוכחיים, ולברוח מהם למצבים פחות רעים, כמו לברוח מגלות אחת לגלות אחרת, שגם בה מקבלים מכות, אלא לעת עתה לא כל כך.

בדומה ליהודים שברחו מארץ ישראל לספרד ומספרד לכל אירופה - לצרפת, לגרמניה, לרוסיה, לפולניה ועוד - כך קורה בתוך האדם. אמנם מגיעים בסופו של דבר למטרה, אבל באריכות גדולה, על ידי מכות ותוך אִיום. מהצטברות של הנתונים ההפוכים. כל הנתונים שגורמים סבל, כל המצבים הקודמים של התקדמות בדרך לא טובה, מסיבות לא טובות, לא מאהבה לדבקות עם הבורא, ומגדלות הבורא שעומדת כמטרה, אלא מבריחה בלבד ממצב אחד למצב שני, רק לפי האגו, רק לפי הייסורים.

כל הנתונים האלה של התקדמות לא ממשיכה קדימה, אלא מייסורים שדוחפים מאחור, כל הכוח השלילי הזה שהצטבר משך כל ההיסטוריה, משך אלפים שנה של הליכה בצורה לא נכונה, מתגלה בנו עכשיו כמצב של כבדות, מצב של עם קשה עורף, שלא מסוגל לראות את המטרה ורחוק יותר מאי פעם מלהכיר בה כטובה. שיש לו קושי להכיר בשליחותו ובתפקידו כלפי עצמו וכלפי כל העולם.

ואם לא נגלה במהרה יחס נכון לתהליך ולמטרה, הוא יתגלה כצעדים שליליים שעומדים בפנינו. אלא שקשה לגלות את היחס הנכון, מתוך כל ההצטברות הזאת של מצבים שליליים קודמים. לכן, כל הנביאים שניבאו על ימות המשיח, לא יכלו לומר בדיוק מה יקרה ובאיזו צורה. מפני שהנתון הזה, באיזו צורה בדיוק יתממש התהליך האחרון, שהיום אנחנו ניצבים בפיתחו, הוא תלוי בנו, ואי אפשר לנבא אותו מראש.

צריך לקוות שנעבור אותו נכון. ומטרת קבוצת בני ברוך ותפקידה להבין אותו בצורה נכונה, ולהשתדל בכל כוחה להביא אותו לידיעת העם ולידיעת כל העולם. כי ההבדל הזה הוא מה שמשנה לגמרי את התמונה ואת הכניסה לתכלית - למטרה.


למה אדם שבא לעולם, לא מתחיל לחפש את הבורא מהצד הטוב, אלא מחפש אותו מהצד הרע?

התהליך הזה נובע מיצירת הכלים. האדם חייב בסוף התהליך להיראות כעצמאי, כעומד בקומה שווה עם המאציל, בזיווג דלא פסיק עימו, כשותף שווה. כדי ליצור את המצב הזה, על האדם לגלות את הכלי שלו בעצמו, לרכוש בעצמו את צורת הכלי, לתקן אותו בעצמו, ובעצמו לרצות להגיע למטרה. לכן מגיעים לכל פעולה ופעולה מהצד ההפוך, מהצד השלילי שלה.

וכמו שנאמר: "פרא האדם יולד". לכן בתחילה, בזמן גידולו, החברה מתייחסת אל האדם בצורה חיובית, עד שמגיע לגמר בישולו. ומזמן בגרותו ואילך, החברה מתייחסת לכל אדם בוגר בצורה הפוכה לגמרי, כדי מהר להקנות לו יכולת להכיר את טבעו ההפוך מהבורא. ומפני שאף אחת מהנשמות אינה חדשה בעולמנו, אלא תוצאה מגלגוליה הקודמים, היא סוחבת איתה רשימות שליליות ממצבים קודמים, שלא ביצעה אותם במצבים הטובים ומרצון טוב, וכעת הם מכבידים עליה.

אם האדם לא מממש נכון את הרשימות הקודמות, עליו לגלות את כל עומק הרע שלא גילה קודם, בנוסף לרע שעליו לגלות בגלגולו הנוכחי. כלומר, כולנו סוחבים על עצמנו אלפיים שנות גלות, שלא תיקנו אותן, והיה ביכולתנו לתקן מיד לאחר חורבן הבית, מיד לאחר שכל שורת הנשמות של עם ישראל יצאה מהכרת הבורא.

ביציאת מצרים ובזמן בניית בית המקדש הראשון כל עם ישראל היה בדבקות עם הבורא. אחר כך נתווסף להם אגו, רצון לקבל, ולא יכלו לאחוז באותה מידת הדבקות, וירדו למידה פחותה של דבקות, ולכן נכנסו לגלות. וכמו שנכנסו ליתר רצון לקבל פנימית, בהתאם לזה התרחשה פעולה חיצונית של גלות בבל.

ולאחר שתיקנו את מצב הגלות הזה משך שבעים שנה, הם חזרו חזרה לא למצב הקודם, אלא למצב פחות ממנו, אבל מתוקן, ממוחין דחיה למוחין דנשמה, ובנו את בית המקדש השני. אבל לא כל העם היה בדבקות עם הבורא. כלים דקבלה כבר לא עבדו בדבקות שלימה. ורואים היסטורית, שהיו כאלה שהלכו אחר היוונים, ויותר מאוחר אחר הרומאים, אבל למרות זאת רוב העם היה במידת דבקות עם הבורא.

אלא ששוב התגבר הרצון לקבל, וכמו שמסופר על תלמידי רבי עקיבא, במקום "ואהבת לרעך כמוך" - שסימל את דרישתו של רבי עקיבא מתלמידיו, לאחר שחשש כבר אז מהצפוי להם, ולכן הזהירם שזהו "כלל גדול בתורה" - החלו תלמידיו לשנוא איש את רעהו. כלומר, הרצון לקבל שנוסף לעם, גרם לנפילתו מדרגת הדבקות עם הבורא, והתוצאה החיצונית היתה חורבן בית המקדש השני, ויציאת העם לגלות רומי.

וכמו בגלות בבל, בימי אחשוורוש, יתכן שאפשר היה לתקן את המצב לאחר זמן קצר, אלא שהנפילה היתה גדולה מאוד, ובעביות עכורה ועמוקה מאוד. גם בחיצוניות, דרך הפעולות האלה, איך העם יצא לגלות מארץ ישראל, ואיך ובאיזה מדינות עבר, אפשר לראות איך נאספה בנו העביות.

ובעל הסולם כותב באות א' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "בריש מלים מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל".

מאחר והעם עזב את חכמת הקבלה, את האמצעי, שעל ידו אפשר לתקן את המצב ולחזור ולהידבק בבורא, הוא נשאר שקוע בעביות, ומפני שלא אוחז באמצעי של חוכמת הקבלה, הוא לא מבין מהי הסיבה למצבו, הוא לא יודע מה צריכה להיות התכלית, ובאיזו צורה עליו להתקדם, איך לשנות את המצבב ועל ידי מה.

העם, ועקב כך האנושות, נמצאים תחת מכות נמרצות של הטבע, שלא יודע פשרות. כי יש חוק שמחייב להגיע למטרה הנקובה מראש. ואם בכל מצב ומצב, כל נשמה ונשמה, לא משתוקקת בעצמה ורק לתכלית, יש כוח מחויב מן הטבע, כוח שלילי, שדוחף אותה להגיע תכלית. וכל נשמה מקבלת ומרגישה אותו כייסורים, כחוסר שלמות.

וכך העם סוחב על עצמו את כובד המשא של העביות, הכוח השלילי, הרשימות שליליות, שלא ביצע, שלא מימש, ונמצא מצד אחד בהסתר גדול מאוד, ומצד שני, ממשיך לקבל מכות, מפני שמתקרבים לסוף, והמכות נעשות מטרתיות יותר. אם נגלה בהן את הסיבה ונשאל את השאלה "מהו הטעם בחיינו?" בצורה יותר מבוררת, אז מתוך המרירות נראה את המטרה. אמנם מרע, ולא מטוב, אבל בכל זאת נראה אותה.


אם האנושות התקדמה תמיד מרע, למה שלפתע יתחולל שינוי ותבוא התקדמות מטוב?

אם אלפיים שנה, ועוד לפני כן, מקבלת התורה, או מזמן אברהם אבינו, העם עבר ארבע גלויות, וכל פעם התקדם מרע קטן לרע יותר גדול, רק בירידת המדרגות, מתוספת רצון לקבל בכל הנשמות, לא בדרך טובה, אלא מתוך בריחה מהרע, אז מאיפה בכלל המחשבה, שלפתע המגמה הזאת תתחלף ונתקדם מהשתוקקות לטוב? איזה נתונים יאפשרו לנו להחליף את ההסתכלות על התהליך?

עד היום הירידה היתה מתוך הרצון לקבל, כי הוא אשר הבטיח הבורא לאברהם, כאשר אברהם שאל אותו מה יהיה עם ה"בנים" שלו, כלומר, איך הנשמות, שהן גלגלתא ועיניים, יוכלו להגיע לדבקות עם הבורא. הבורא אמר לו, שגלגלתא ועיניים יוכלו להגיע לדבקות, וכך גם האח"פ. מפני שאברהם שאל על כל הבריאה, הבורא ענה, שגם האח"פ יגיעו לדבקות מתוך שיתערבבו זה בזה ויהיו בגלות, וכל הרצונות הגרועים ביותר ירכשו גלגלתאות ועיניים, וגלגלתא עיניים בעצמם יתנו את הניצוצות שלהם לאח"פ.

כך קורה בכל גלות. כמו שכתוב, שלא יצאו ישראל לגלות, אלא לצרף בהם נשמות גויים. כלומר, מתרחשת התערבבות, ואז נוצר סינון מה הולך לֵמה, וכמו אחרי שבירת הכלים, כך לאחר הגלות, יש בכל נשמה חלקים מכל הנשמות, תכונות מכולן, שעם כל אחת היא יכולה לתקן את עצמה. וזו בעצם התשובה לשאלתו של אברהם, איך גלגלתא ועיניים ואיך האח"פ יגיעו לתכלית. הגלות היא הפתרון, כפי שלומדים משבירת הכלים.

והיום הגענו למצב בדיוק כמו שנכתב, שבסוף הדורות, בסוף הגלויות, אחרי ארבעת הגלויות, בסוף הגלות האחרונה, עם ישראל יחזור לארץ ישראל. והתיקון הזה מתחיל מהחיצוניות הרחוקה ביותר מהתכלית, שחזרנו בגופינו לארץ ישראל, ועתה מהחיצוניות הזאת, אומר בעל הסולם, עלינו לחזור מהגלות בפנימיותינו, ולהמשיך את החזרה הזאת לקראת המטרה הסופית, לקראת מטרת הבריאה, לקראת דבקות עם הבורא.

לכן התהליך שהיה קודם, נגמר. והתגלות הרע, הרע שנשאר, אפשר לגלות אותו בתהליך שונה. כל "מלחמת גוג ומגוג", אפשר לעבור בצורה אחרת, בגילוי ובבירור רוחני, מתוך השתוקקות למטרה, ולא מתוך התגלות הרע במעמדו הסופי, לפני שהוא נופל, נהרס ונעלם. אלא התהליך יכול להיות אחר. כך מבאר בעל הסולם במאמרים: "מתן תורה", "הערבות" ו"מאמר לסיום הזוהר".

מסוף המאה ה-20 ואילך השתנה התהליך. אפשר לומר, שמסוף המאה ה-19, שהתחלנו לחזור לארץ ישראל בחיצוניות, בגופים. אלא שמסוף המאה ה-20, שקיבלנו את כל תורת בעל הסולם, והגלות הקודמת נחתכה כולה, ולא קיימת יותר בנשמות, חובה עלינו, אומר בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", אנו שרידי אותה הגלות, אותם המצבים, להשתמש בכל הנתונים שנמצאים בידינו, כדי לגלות את הרע במצבנו, לקראת המטרה הסופית, הקרובה כל כך.

עלינו לעשות צעדים בהתאם למה שמעניק לנו הבורא, ולא לאף דור לפנינו - את ספר הזוהר, את ארץ ישראל, וחיצוניות של עם כמו שאנו בארץ ישראל. ואפילו שמתגלה כלפינו שנאת העולם, ונחיצות לעשות משהו כדי לשרוד, ולבלום את התהליך של סכנת ההשמדה, הוא ממשיך ונותן את כל הנתונים, את כל האפשרויות, כדי להתעורר ולקחת לידינו את כל האמצעים האלה, ולהתקדם בעבודה הרוחנית. מה שלא היה לנשמות משך כל הגלויות בגלגולים הקודמים. ואנחנו צריכים להוקיר את מצבנו המיוחד, שעליו חשבו וחלמו כל המקובלים בכל הדורות.
 

השיחה תושלם בקרוב