שיחה על אגרת י"ז

"שמעתי" - אגרות

שיעור מה- 25.09.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על אגרת י"ז

בזמן שנראה לאדם, שהעולם הרוחני לא מושך אותו, שהבורא לא מתגלה אליו, שאין שום נועם וטוב במדרגה יותר עליונה ממנו, דווקא במצב שהוא לא רואה את העתיד הטוב, זה המצב של פניית העליון לתחתון.

במצב הזה על האדם להבין, שאין קשר אחר בין עליון לתחתון, אלא אח"פ דעליון המונחים בגלגלתא עיניים דתחתון, הם אלה שנותנים הרגשה כזאת לתחתון. ועל האדם רק להתרומם ולפענח נכון את ההרגשה הזאת, להסביר לעצמו מה קורה, שמתוך ההרגשה הזאת כל הצעדים שלו הלאה, יהיו לקראת הפעלת כל העמוד שבינו לבין הבורא, בינו לבין המלכות דאין סוף.

אם האח"פ דעליון מתגלה לתחתון כלא מאיר, בהתאם לזה נוצר לתחתון באופן טבעי פתחון פה, מתוך הלב, מתוך ההרגשה, לומר רע על ההשגחה, על ההתנהגות שלה, על העליון שקיים ונמצא ושולט בכל המציאות. אבל מה שהאדם אומר אינו משנה את התנאי הזה, שאי אפשר לעליון להתגלות בצורה אחרת כלפי התחתון.

התחתון הוא רצון לקבל, שיכולות להיות בו רק שתי הרגשות, או טובה, או רעה. למלא את התחתון, לתת לו הרגשה טובה, העליון לא יכול, מפני שבכך הוא מוריד אותו לדרגה הבהמית, שבה התחתון ישאר לעד כפוף, תלוי, בהרגשה שיש לו בכלים, ולעולם לא יוכל להתעלות מעל ההרגשה שלו.

כדי לאפשר לתחתון להתעלות מעל ההרגשה בכלי דקבלה, ולקבוע יחס אחר לעליון, לא לפי מר ומתוק, אלא לפי אמת ושקר, העליון חייב להסתיר את עצמו, ובכך הוא עוזר לתחתון לדלג מעל ההרגשה הלא נעימה, ולהתקשר עם העליון מפני שהוא עליון, מפני שעליון נמצא בתכונה דהשפעה יותר מתחתון.

להגיע לכבד את תכונת ההשפעה, ולהיות דבוק אליה, לרצות בה, לבקש ולהתפלל עליה, מוטל על התחתון. ומפני שהתחתון כבר לא משוחד, ולא נמצא תחת הרגשה טובה מהעליון, נפתחת לו אפשרות לעבוד על היחס שלו כלפי תכונת העליון, כלומר, לעבוד על הכוונה ולא על ההרגשה.

את המעבר החד והגורלי הזה הנברא צריך לעשות. במקום להתקשר לעצמו, לכלים שלו, ולראות מה יש בכלי שלו, הוא רואה וקובע את מצבו לפי איכות הקשר עם העליון, לפי כמה שהוא נמצא בהתאמה לעליון עם הכוונה דעל מנת להשפיע.

בעליון ההשפעה היא תכונה, ובתחתון ההשפעה היא כוונה. וכשהם מגיעים להשתוות נוצר הקשר בין "גלגלתא עיניים דתחתון", שהם הכוונה על פני האח"פ דתחתון, על פני הכלים האמיתיים שלו, ובין ה"אח"פ דעליון", שהן תכונות ההשפעה של העליון.

להגיע להרגשת המצב כרע מחוסר מילוי בכלים, אחר כך לקבוע שביחסים עם העליון אני לא רוצה להיות תלוי במילוי, אלא בכוונה על מנת להשפיע, ולהביא את עצמי למצב שאני מבקש, שהיחס הזה יהיה לפי התאמה בין גלגלתא עיניים ואח"פ, שתהיה לי כוונה על מנת להשפיע, כמו שיש לעליון תכונה להשפיע לי, רצון להשפיע לי, זוהי כל עבודת האדם השייכת לבדיקה שלו ב"ימים הנוראים".

בקביעת היחס הזה, האדם קובע את ההתפתחות שלו בעמוד הקשר בינו לבין העליון, את נקודת הקשר הנכונה עם העליון, שזה נקרא "ראש השנה". ואז כל יתר הפעולות שלו הן רק להתפתחות הקשר הזה, לחיזוק הקשר ביניהם.

רב"ש אומר, שכבר בראש השנה נקבע כמה ימים טובים יהיו, כמה גשמים, כמה מצבים ובאיזה תנאים, אבל האדם קובע באיזו צורה הוא מממש אותם, ובכך הוא קובע את יעילות השנה, כלומר, כמה הוא יגדל, איך הוא יגדל, וכמה הוא ישיג משך השנה.


איך התחתון יכול לתפוס את נקודת ההתחלה של העבודה ודרכה לצאת מהחושך?

איך התחתון יכול, במקום להיות שקוע בתוך הרגשה רעה, להבין שההרגשה הרעה באה במכוון מלמעלה, כדי שהוא לא יתייחס להרגשה, אלא לקשר עם העליון מעל ההרגשה. במקום להרגיש מר ומתוק, "טוב לי" או "רע לי" בכלים דקבלה, להרגיש שייכות לאמת ושקר? איך אפשר להתרומם, להתנתק, לקרוע את הקשר עם מר ומתוק ולעבור לחיות באמת ושקר, כלומר, לצאת מליבא ולהידבק למוחא?

האדם לא מסוגל בכוחותיו עצמו לשנות את היחס שלו, כי הוא שרוי בהרגשה. מהרגשה האדם יכול לצאת רק על ידי סיבה חיצונית: ספרים, חברה, מורה, משהו שאיננו בו. כי הוא עצמו נמצא בהרגשה, בהרגשה רעה, שרע לו וזהו. הוא נמצא בייאוש, בחוסר אונים, בהרגשה שאין לו שום דבר בחיים האלה ובשיטה הזאת, שרוצה לגמור עם כל המצבים האלה, ש"טוב לי מותי מחיי", רק לצאת מההרגשה הזאת.

לצאת מהרגשה הזאת האדם יכול או על ידי ירידה למטה, כלומר, לעשות פעולות שונות כדי להרגיש טוב, שטעים לו, שנעים לו, שמתוק לו. או על ידי כוח חיצוני שיתן לו הערכה, תזכורת למה זה קורה לו, ואז הוא לא ירד למטה, לחפש הרגשה טובה בכל מיני אמצעים, אלא יוכל למרות ההרגשה הרעה, להתרומם מעליה, לחפש את הכוונה, לחפש את הקשר עם העליון. למרות ההרגשה הלא טובה להגיע לשמחה שכעת הוא דווקא מחובר עם העליון. שהעליון נותן לו הרגשה רעה, כדי שיתחבר עימו בפורמט אחר לגמרי, שהם יחד יעריכו את מצב ההשפעה, את הרוחניות.

לעשות את המעבר מהרגשה לכוונה, לא בכוחותיו של האדם, אלא חייב להיות עזר חיצון. עד כמה שהאדם הכין מראש את הקשר עם החברה, עם הספרים, עם המורה, עד כמה שהשקיע בהם, לפי זה הוא יכול אחר כך לקבל מהם תמיכה. מפני שהוא עצמו לא מסוגל לצאת, כמו שכתוב: "אין האסיר מציל את עצמו מבית האסורים", נמצא בהרגשה ואין מה לעשות. אלא הזמן עובר והעליון עוזר לו מלמעלה, או עוזרים לו ספרים וסופרים.

הגורם המועיל ביותר הוא החברה. מפני שהחברה עוברת כל הזמן תהליכים, קשרים שמשתנים, יעדים חדשים, עיסוק במעשים. ודרכם אפשר לשים לב אחד על השני, ולמשוך אחד את השני בהשתתפות פיסית, ובכך לתת לאדם הרגשה אפילו מזערית של חשיבות ההשפעה, להזכיר לו את המטרה, שלא יהיה שקוע בהרגשה רעה בלבד. ואז הוא יוצא ממנה. אבל זו עבודה גדולה מאוד.

ועד שהאדם לא קובע את היחס הזה בקביעות, רק מעל המחסום, הוא תמיד נמצא בהסתרה. הבורא מסתיר את עצמו אחרי ההרגשה הרעה שהוא נותן לאדם, הרגשה שנובעת מזה שהוא מראה לאדם במקום תענוג את מידת ההשפעה. הבורא יכול להראות לאדם תענוגים ויכול להראות לו את תכונות ההשפעה. בתכונות האלה הוא עוזר לנו להכין את עצמנו להיות תלויים וקשורים למידת ההשפעה שלו, ולא לתענוגים שבאים ממנו.


מה זה נקרא "לעבור את המחסום" מבחינת היחס לעליון?

"לעבור את המחסום" נקרא לקבוע את הקשר הראשון עם הבורא, למרות ההרגשה שהוא נותן לי. האדם לא מודד איזו הרגשה, הוא לא יכול למדוד אותה, אלא למרות ההרגשה שהבורא נותן לו, הוא קובע את הקשר עם הבורא לפי מידת ההשפעה הקטנה ביותר, שהוא קולט ממנו, וקובע שהיא יותר חשובה מכל ההרגשה שלו, ורוצה להיות דבוק בה. שהגורם הזה הנקרא "השפעה", הוא יהיה הגורם המשותף בינו לבין הבורא, הקשר ביניהם.

האדם קובע את העליון כמשפיע, ומוצא בתוכו את המידה הזאת המשפיע, כוונת המשפיע, על פני כל ההרגשה הלא טובה שלו, שעליה הוא יכול לעשות צמצום. לא חשוב לו אם היא נמצאת בו או לא, אלא הוא מעלה את נקודה ההשפעה שבו הנקראת "גלגלתא ועיניים", מעל כל ה"אח"פ" שלו.

ה"אח"פ" עם כל ההרגשה שלו כאילו לא קיים, ועם ה"גלגלתא ועיניים", נקודת ההשפעה שבו, איתה האדם מרגיש קשור לעליון, שהוא נמצא בתוך העליון כמו עובר. הנקודה הזאת היא תחילת הקשר עם העליון. בכך האדם נכנס לתוך העמוד הזה של המדרגות, שבו הוא ילך ויגדל.


מאיפה הביטחון שההרגשה לא תשלוט בי יותר?

הביטחון הוא רק מהרצון להיות דבוק עם העליון בנקודת ההשפעה. הרצון להידבק בבורא בנקודה הזאת, בהבחנה הזאת בלבד, שאני והוא משפיעים, שהשפעה חשובה בשבילי מעל כל הכלים דקבלה שלי עם ההרגשה הטובה או רעה שבהם, נקרא שאדם נמצא ב"ג' ימי קליטת הזרע".

ואם האדם תופס את הנקודה הזאת, ודרכה מרגיש קשור לעליון, וכל הזמן עובד כמה שיותר לתפוס בקשר הזה, ומשתדל על פני כל מה שקורה לו, לחזק את הקשר עם עליון, את מידת ההשפעה שלו ושל העליון, נקרא שהוא מדביק את הזרע בתוך הרחם. הוא בעצמו עושה את הדבק הזה ומתחיל להתפתח.

עד שמשיג מידה של הגלגלתא ועיניים, שמידת ההשפעה כבר מתקיימת בו, ואז נקרא "ארבעים יום יצירת הולד", שיש כבר יצירה. שעל כל פרט ופרט שמתגלה, קיימת בו הבחנה שהשפעה יותר חשובה מהרגשת טוב או רע בכלים דקבלה, שזה נקרא "מ' יום יצירת הוולד".

אמנם יש עדיין סכנת נפילה, אבל הסכנות האלה הן כמין מצבים שהאדם צריך לעבור כדי עוד ועוד לחזק את הקשר שלו עם העליון. הוא עובר מעביות א' לעביות ב', לעביות ג', לעביות ד'.


למה צריך לפרסם את גדלות ההשפעה וגדלות הבורא כרווח בכלים דקבלה?

אם מפרסמים את עניין גדלות הבורא, גדלות המטרה להידבק בבורא, גדלות המעשה להידמות לבורא, כלומר, מגדילים את מידת ההשפעה, תכונת ההשפעה, הקטגוריה הזאת של השפעה, כדבר החשוב ביותר, שהיא נקראת "רוחניות", וחוץ ממנה יש רק גשמיות. שאין חוץ משתיהן שום דבר. אלא כל התכונות, כל הרצונות, כל המצבים, קיימים או בקבלה או בהשפעה. שאם נגדיל את תכונת ההשפעה לעומת תכונת הקבלה, כי אין יותר מה להגדיל אלא רק אחת משתיהן, אז נהיה שלמים, יהיה לנו טוב, נתמלא באור אינסופי, נגיע לשלמות, לנצחיות ולדבקות בבורא.

למה צריך לפרסם את עניין ההשפעה כאילו צפוי לאדם רווח בכלים דקבלה? מפני שלאדם יש רווח בכלים דקבלה, אבל השאלה היא האם הוא עובד לשם למלא אותם, או כדי להידמות לבורא. ההבדל הוא בכוונה. או האדם מוכן להשפיע על מנת לקבל, שכל המילויים יהיו בכלים דקבלה שלו, או שלא חשוב לו מה הוא מקבל העיקר להגיע להשפעה, שאפילו הקבלה לעצמו תעזור לו להשפיע. ההבדל הוא עקרוני.


האם עבודה על חשיבות ההשפעה נקראת "הפצת הקבלה"?

אם עובדים על חשיבות ההשפעה על פני חשיבות הקבלה, למרות שחשיבות הקבלה זה דבר טבעי אצלנו, וחשיבות ההשפעה זה דבר מלאכותי לגמרי, שאין לאדם שום טעם בו, אלא הוא סולד ממנה, ושונא אותה, ומואס בה, ולא מסוגל לשמוע על השפעה, כלומר, מכל הבחינות רע לו ממנה. אם בצורה כלשהי הופכים את החשיבות שתכונת ההשפעה יותר חשובה מתכונת הקבלה, נקרא שהאדם עולה מעל הטבע, כי הטבע שלנו לכבד את הקבלה. ולעלות מעל הטבע נקרא לעלות לרוחניות.

אם העבודה הזאת נעשית כלפי עצמי, היא נקראת "הפצה פנימית שלי". ואם היא נעשית בקבוצה, כלפי החברה, או כלפי האומה, או כלפי העולם, היא נקראת "הפצה" - "הפצת הקבלה". בסופו של דבר המטרה היא להביא לעולם את הידיעה הפשוטה, שהשפעה יותר חשובה מקבלה. אבל קשה לפרסם אותה לכל העולם. לא מפני שאף אחד לא רוצה לשמוע, אלא כל אחד שמח לסתום לך את הפה, כי לא נעים לו לדבר עליה.

אנשים מתביישים לדבר על השפעה, כי השפעה לזולת נראית דבר מאוד לא רציני, לא מציאותי, שכבר התקבל עליו רושם מאוד לא טוב באנושות. השפעה לגמרי נוגדת את התפתחות האנושות, שהיא התפתחות מאגואיזם קטן לאגואיזם יותר ויותר גדול. בתנאים האלה נראה לאנשים שהשפעה אינה ברת-ביצוע.

אם מנסים לשכנע אנשים שהשפעה זה טוב, הם חושבים שאתה איש לא רציני, לא מציאותי. בכלים דקבלה לא נחשב רציני או מציאותי להיות המשפיע. בעולם הזה לא מוצאים שום תמיכה לרעיון הזה. לא רואים אותו מתקיים באיזה מקום ונותן מילוי כלשהו. רואים רק דוגמה להשפעה על מנת לקבל. למשל, מי שרוצה להיבחר לנשיא ארה"ב, הוא הולך ומשפיע לכולם. זורק מיליונים על מסע בחירות, לוחץ מיליון ידיים, מחבק, מנשק, מחייך חיוך לבן יפה, והוא יודע שתמורת זה הוא מקבל וזה מכובד.

הוא אומר לכולם: "אני אוהב אתכם, אני רוצה להביא לכם כל טוב, אני מוכן להקריב בשבילכם את כל החיים שלי", והם שומעים, מוחאים לו כפיים, ואוהבים אותו, ומכבדים את דבריו. למה הם מכבדים אותו? למה הם מכבדים את צורת ההשפעה הזאת? מפני שהיא לא מחייבת אותם, אלא ההפך, היא ממלאה את הכלים שלהם. והם גם יודעים שזה רצונו, שהרצון לקבל שלהם תומך בפעולות האלה.

ולהשפעה אמיתית, ללא שום רווח לרצון לקבל, שהרצון לקבל לא מתמלא ממנה, אין תמיכה ברצון לקבל. לכן אי אפשר לפזר את הידיעה עליה ברחוב. כמו שרמב"ם כותב, שאסור לגלות אותה אלא רק לאט לאט, שיגדלו ויתחכמו בחכמה יתירה, מגלים להם את "הרז הזה". זה סוד. למה זה סוד? מפני שכלפי הרצון לקבל שלנו זה עדיין סוד מה זה נקרא להשפיע, כי אם האדם מגלה את הסוד הזה טרם זמנו, הוא מהר מאוד בורח ממנו. הוא משחק בכל מה שאפשר בעולם הזה, רק כדי לא לחשוב על השפעה, מפני שבעיניו השפעה יותר גרועה מהעינוי הגדול ביותר.


אם כך באיזו דרך כדאי להפיץ את חוכמת הקבלה?

לכן צריך לעשות את הפצת חכמת הקבלה בצורה שמתקבלת ברצון לקבל. פעם לפני הרצאתו הראשונה בתל אביב שאל אחד התלמידים את רב"ש, איך להסביר לאנשים מהי חכמת הקבלה? הרב ענה, שצריך לקרוא להם את ההגדרה מהי מהות חכמת הקבלה, שהיא התגלות הבורא לנבראים הנמצאים בעולם הזה, ולהסביר להם שהיא תביא להם רק טוב. כל הטוב שהם מצפים שיהיה להם. אחד יקבל מקצוע טוב, השני יתחתן טוב, השלישי יגיע להשפעה טובה, ויטייל טיולים יפים בעולם הרוחני, ויראה כל מיני מראות. כל אחד יראה שהקבלה היא דבר טוב.

איך אפשר לומר כך, הרי זה שקר? נכון שזה שקר, אבל שקר שמועיל לאדם. בכך מקרבים אותו למה שנקרא "קבלה". אמנם לא לקבלה עצמה, כי מספרים לו עליה שקר, אבל הוא מוכן להמשיך ולשמוע על קבלה. אבל אם כל פעם מספרים לאדם שקר, אז הוא לא שומע על הקבלה, אלא סילוף של מושג הקבלה? נכון, אבל בינתיים האור מקיף משפיע עליו ומסדר אותו מבפנים.

האור מקיף שבא בזמן, שהאדם פותח את הספר ורוצה לדעת ולהתחבר, שיהיה לו מהספר כל טוב. כך האדם חושב, אם הוא רוצה או לא רוצה, כך המכונה שלו עובדת. אבל מפני שהוא מושך אור מקיף, האור מקיף מסדר את הרצון לקבל, שבתוכו מתחיל להיות מה שנקרא "לכלוך", משהו מהרצון להשפיע. ואז האדם מוכן לשמוע מעט על הרצון להשפיע.

ואחרי כמה שנים, האדם כבר מוכן לשבת ולדון על השפעה, מה יהיה לו מ"לא לעצמי אלא לכולם". הוא מתחיל לתת לעצמו תשובה, שכנראה פעולת ההשפעה תמלא אותו. הוא בינתיים חושב במונחים של קבלה, אבל כבר יש בו הסכמה, שהמילוי ממעשה דלהשפיע, הוא מילוי מושלם. הוא כבר מתחיל לחשוב על זה.

ואם בקבוצה החברים פועלים בעל מנת להשפיע, מבלי לחשוב על עצמם, שום דבר לא חשוב להם אלא רק להשפיע, ההשפעה הזאת מקנה לאדם הרגשת השלמות. זו אמנם השפעה על מנת לקבל, אבל באדם יש כבר מוכנות לשמוע שאם הוא ישפיע, יהיה לו טוב. כמובן שאחר כך צריך להמשיך לעבוד עוד כמה שנים, אבל זו כבר התקדמות.

למה קורה כך? מפני שבתוך הרצון לקבל יש משהו מהרצון להשפיע, שמוכן להסכים עם זה, שהוא יהיה מנותק מהקבלה, מנותק מהכל, וימסור את הכל, אבל הוא כבר מרגיש שגם אז הוא ישאר קיים. כי בדרך כלל אם הרצון לקבל מתאר לעצמו, שהוא צריך להשפיע ולתת, אז הוא לא מרגיש שנשאר לו משהו, הוא מרגיש מבוטל ולא נמצא. לכן הוא לא מסוגל לשמוע. השפעה היא נגד "היש" שלו, הנקודה המהותית שלו, של מי הוא, של "האני" של אדם.

אבל אם בתוך הרצון לקבל מתחילה להיות טיפת הזרע של רצון להשפיע, האדם מוכן לשמוע. כבר לא נראה לו שהוא הולך להתבטל, אפילו אם הוא יתן וישפיע. יש לו הרגשה שאחרי הפעולה הזאת שכביכול מבטלת אותו לגמרי, הוא ירגיש מילוי. איך הוא מרגיש מילוי? בכלי דהשפעה המזערי שנוצר בו, שמתרקם באדם, הוא מוכן לחשוב כך. כבר לא נראה לו שבהשפעה הוא לגמרי נעלם. וזו ההתקדמות.


איך אפשר לשכנע את האדם שמפעולת התאבדות של הרצון לקבל יהיה לו טוב?

בעולם הזה רואים, שאנשים מוכנים לסבול ייסורים כמו ניתוחים שונים, כדי בסופו של דבר להרוויח חיים. הכל תלוי איזה רווח ושכר עתידיים האדם רואה, לעומת היגיעה, לעומת העונש, לעומת הסבל, שהוא עובר היום. הכל עניין של מקח וממכר, שמאפשר להחליף את הייסורים בבריאות. ומצבים כאלה מתקבלים בתוך הרצון לקבל.
תמיד צריך לשפוט לפי הכלים שבהם מרגישים, שבהם חושבים, מדברים, דנים. בתוך רצון לקבל אפשר לצאת ולדבר עם האנשים על יותר לסבול, פחות לסבול, יותר להרוויח, פחות להרוויח, כל זה מתקבל על דעתם. איך ראש הממשלה אומר לעם? "נסבול שנה קשה ואחריה תהיה צמיחה ופריחה במשק". למה הוא יכול לומר כך? מפני שהוא מראה לאנשים שיהיה להם שכר. ולהם ברור ומובן שעל שכר צריך לשלם. כי מי שלא משלם על שכר נקרא גנב.
בצורה כזאת אפשר גם לתת הסבר מהי חוכמת הקבלה, שיקבלו אותו בצורה נכונה, ולא יחשבו שזה שקר. אבל אם באים ומבטיחים רווח מידי גדול לכל מי שיצטרף לקבלה, אף אחד לא יחשוב שזה אמת, אלא ההפך. רואים זאת בדרך שהנחש בא ומפתה את חוה. מזה יכולים ללמוד איך צריך לעשות כלפי הרצון לקבל. שם נמצאת כל החוכמה איך לפנות לעצמו ולקהל, ולאט לאט לשכנע את הרצון לקבל שכדאי להשפיע, ואחר כך לעבוד עליו על ידי האור מקיף שבאמת ירצה להשפיע.


מהו הרז הזה שמגלים לאדם?

מגלים לאדם לאט לאט את הרז הזה, עד כמה הרצון להשפיע מנותק מהרצון לקבל, ועד כמה לרצון לקבל שלו לא יהיה לעולם שום מילוי.


למה הכרחי ליצור קשר עם האח"פ דעליון בחושך ובירידה ולא מתוך שמחה?

אין קשר לאח"פ דעליון, אלא רק על ידי גלגלתא ועיניים של התחתון. אם האח"פ דעליון משפיע על האדם ולא קשור לגלגלתא ועיניים של האדם, אלא קשור לאח"פ שלו, אז האדם מרגיש מהאח"פ דעליון שרוצה להשפיע לו, מתכונותיו דלהשפיע, האדם מרגיש רע.

למה? הרי אח"פ דעליון צריך לספק לאדם כל טוב? אח"פ דעליון מספק לאדם כל טוב, חיים, חיות, כל זמן שהוא לא רוצה, לא מתכוון, לא נמצא בתהליך, שהוא רוצה להעלות את התחתון לדרגתו. אז הוא מספק לאדם כל טוב, מספק לו חיים גשמיים. אז האדם חי בעולם הזה, טוב לו או רע לו, אבל הוא מקבל מאח"פ דעליון מילוי לאח"פ שלו.

ברגע שהאח"פ דעליון רוצה להגדיל, לגדל את הגלגלתא ועיניים של התחתון, מרגע זה הוא מתחיל להתייחס לא לאח"פ של התחתון אלא ההפך, הוא מסתיר את המילוי שיש בו מהאח"פ של התחתון, ומתחיל להראות לתחתון במקום תענוגים מהאח"פ שלו, את תכונת האח"פ שלו, את תכונתו דלהשפיע. ואז האדם סובל משתי השפעות של העליון עליו:
א - שלא באים לאח"פ שלו תענוגים מהעליון.
ב - שהעליון מראה לו מהי צורת ההשפעה.
צורת השפעה הזאת באה בתוך הרגשת האח"פ הריקניים של האדם. ולאט לאט מאין ברירה האדם לומד מזה. מהמכות האלה האדם מתחיל לקבל הבנה, שהוא חייב להתייחס לא למילוי, אלא לתכונת ההשפעה של העליון. ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" בעל הסולם כותב על ארבעת המלאכים, איך עובדים עם השפעה דעליון.


האם אדם שלא נמצא בשמחה מפסיד דבר מה?

שמחה היא סימן שהאדם נמצא בהסכמה עם העליון, עם מה שמקבל ממנו. האדם תמיד מקבל רק מהעליון. אם במה שהוא מקבל מהעליון, הוא נמצא בשמחה, נמצא שהוא בהסכמה עם העליון. טוב לו מזה שהוא מקבל מהעליון - הוא חושב עליו טוב, מדבר עליו טוב, מברך אותו. זה הסימן של שמחה.

רב"ש כותב, שתמיד אפשר לגרום שמחה לחבר. איך? על ידי זה שאני מעריך בעיניו את הרוחניות. שאנחנו קשורים אליה לא חשוב מה מרגישים ממנה, או טוב, או רע. אם מעלים את חשיבות הרוחניות אצל החבר, גורמים לו שמחה. אם יש לו שמחה ומעלים לו את חשיבות הרוחניות, אז הוא עוד יותר שמח. ואם אין לו שמחה, מפני שהוא לא מרגיש שום דבר ברוחניות, ומעלים לו את חשיבות הרוחניות, אז הוא בכל זאת נמצא במעבר מעצבות לשמחה. רק על ידי הגדלת חשיבות הרוחניות מביאים שמחה לחבר ולעצמי.

במילים אחרות, כמה שהבורא, שהוא השותף היחידי של האדם שנמצא מולו, הוא יותר חשוב בעיני האדם, עד כמה שהחשיבות עם מי יש לו עסק היא גדולה בעיניו, אז האדם נמצא בשמחה. כי הוא קשור לגדול, תלוי בגדול, נמצא יחד עם הגדול, הנצחי, שהוא הכל, מתוך זה יש לו בטחון, יש לו הרגשה טובה, מילוי. אין לנו יותר עם מה להיות בקשר, בהבנה, בביקורת, בבירורים, חוץ מהבורא ומידת חשיבותו בעיני. זה הכל. לא קיים שום דבר חוץ מזה.


איך אפשר להרגיש מהעליון שהוא ריק כלפי הרצון לקבל שלנו ויחד עם זה שתכונתו היא להשפיע לנו?

איך להרגיש מהעליון את שתי צורות ההתייחסות שלו כלפינו, מצד אחד, שהוא ריק מלמלאות את הכלים דקבלה שלנו, ומצד שני שהוא המשפיע, שתכונתו היא להשפיע לנו?

קודם כל השאלה היא, למה העליון לא מתייחס אל האדם כמו בעל הבית לאורח? למה הוא לא מראה לאדם שהוא הכל נותן לו, ואז האדם יהנה ממנו, ויראה שכל החיים שלו, וכל המילויים שרק יכול לתאר לעצמו נמצאים בעליון, שמוכן לספק לו אותם ואוהב את האדם עד בלי די? הדרגה הזאת היא הדרגה האחרונה שהאדם משיג - "טוב ומטיב לרעים ולטובים". לאהבה נצחית, לאהבה חלוטה, מגיעים רק בסוף הדרך.

אבל למה הבורא לא מתייחס אלינו כך כבר עכשיו? ואז מתוך היחס הזה תתעורר בנו הבושה, שההתייחסות שלנו כלפיו היא לא הדדית, אלא רק לתפוס לעצמנו. מתוך היחס ההדדי הזה מיד נרגיש בושה, ומיד נעשה צמצום, וכל מה שלומדים, שכלי עושה בהתאם להרגשת העליון כנותן, כמשפיע, כאוהב, גם לפי הפעולות, גם לפי התכונות. אמנם אז נרגיש נורא, אבל דרך זה נגיע למצבים הטובים. למה העליון לא מסדר את היחסים בינינו בצורה כזאת?

אם הבורא יסדר את היחסים בינינו בצורה כזאת, שלאמיתו של דבר הם היחסים הנכונים שיש לנו איתו, רק הוא מסתיר אותם מאיתנו. אם הוא יגלה לנו אותם, כל הפעולות של האדם יהיו מתוך הרצון לקבל בצורה טבעית, ללא שום יכולת להכניס בהן את "האני" שלו ואת בחירתו החופשית. אז האדם יתגלגל בצורה מחויבת, אחרי איך שהבורא מתגלה כלפיו.

אם הבורא מגלה לו שהוא ממלא אותו, האדם אוהב אותו. אם הוא מגלה לו שהוא בעל המילויים שלו, הוא נהיה חשוב בעיני האדם - הגדול ביותר, הנצחי, השלם, כי בו כל המילויים שהאדם תלוי בהם. אם הבורא מגלה שהוא הנותן מכל לבו והאדם הוא המקבל, אז האדם מרגיש בושה ורוצה להיפטר ממנה, לפי כמה שהבורא מגלה לו שהוא המקבל והבורא הוא המשפיע. זאת אומרת, כל הפעולות של האדם מחויבות מתוך הרצון לקבל ולא מתוך "האני" של האדם.

בצורה כזאת מתנהג הרצון לקבל שהבורא ברא, וברור שהוא יתנהג כך, לומדים על העובדה הזאת ממלכות דאין סוף והלאה. אבל בצורה הזאת הוא אינו נברא, אלא אותו רצון לקבל שבורא ברא, שעובר כל מיני תהפוכות ושינויי צורה, בדרגת דומם, צומח וחי. ואז אפילו אם האדם רוצה להיות כבעל הבית, הרצון לקבל מחייב אותו בזה, כמו שמבחינה א' יוצאת בחינה ב' בד' בחינות דאור ישר.

בד' בחינות דאור ישר הנברא לא עושה מאומה, אלא האור פועל ומגלה בתוך התענוגים שהוא המשפיע, ובצורה אוטומטית, מחויבת, הוא בונה בתוך הרצון לקבל את הרצון להשפיע, את יציאת בחינה ב' מבחינה א', האחת אחרי השניה. ואין בזה שום נס. הנס הוא איך לעשות שאני ארצה בבחירה חופשית שהפעולות הללו יתקיימו. אם היחס של האדם לא תלוי ברצון לקבל שלו, אז הוא נקרא "אדם". אז הוא מדמה את עצמו לבורא. אבל אם הרצון לקבל רוצה את זה בצורה טבעית אין אדם, אלא דרגת בהמה.

לכן, הבורא לא יכול להתגלות לנו כמו שהוא התגלה בד' בחינות דאור ישר, קודם כמילוי, ואחר כך כבעל בית, שגורם בושה, וכו', כי בכך הוא מזמין באדם את כל הפעולות. אלא האדם בעצמו צריך להזמין בתוכו את כל הפעולות, בזמן שהרצון לקבל לא משתתף בהן. שהוא לא מרגיש מילוי, לא מעריך את בעל הבית, לא מרגיש אותו, לא יודע שהוא הנותן, לא יודע שהוא אוהב.

על האדם לבנות בעצמו, בדמיונו, את דמות בעל הבית, את דמות הבורא, כאוהב, וממלא, ושלם, ונצחי, בצורה כפי שהיא קיימת באמת, אבל שהוא בעצמו מתאר אותה לפניו. אם הוא עושה זאת, נקרא שהוא בעצמו בורא את הבורא. הבורא ברא את האדם, והאדם בורא את הבורא. כלומר, האדם מייצב לפניו את דמות הבורא כל פעם יותר עליונה, יותר נעלה, יותר המשפיע, ומדמה את עצמו לדמות הזאת. ואחריה מצייר לעצמו דמות עוד יותר גבוהה ונעלה, ומושך את עצמו למעלה, מרים את עצמו לדרגה שמדמיין לעצמו, וכך הלאה.

אז נקרא שהאדם מבצע, שהאדם עושה. ולא שהבורא משחק עם הרצון לקבל של האדם, ונעשה מעצמו. יש כאן עניין חשוב מאוד של בחירה, שהוא בעצם האדם. טיפת הזרע שמתפתחת, ואחר כך יוצאת לפעולות חיצוניות, ואחריהן לפעולות עצמיות, עצמאיות לגמרי, זו נקודת הבחירה, נקודת היחס שלי למידת ההשפעה, לבורא, שלא תלויה ברצון לקבל, לא תלויה מנגד בתענוגים. ולכן צריך לקרוא נכון את הדוגמאות שבעל הסולם נותן, כי הן לא מתקיימות בצורה כמו שהן מובאות.


איך האדם יכול לרצות מדרגה הבאה, שיותר מנותקת מהרצון לקבל שלו, יותר חשוכה, יותר מוות בשבילו?

איך שהיא בעצמה הוא לא יכול. ואין לו מה לעשות. הוא רק יכול לתאר לעצמו בכל פעם מצבים יותר טובים ויותר יפים של "לא לשמה", שיהיה לו רווח, שיהיה לו טוב, שמשותף בהם מידה זעירה של "לשמה", כדי לעורר על עצמו אור מקיף. והאור מקיף עושה את הפעולה. הוא יוצר באדם את הכלים דהשפעה.

האור בכל זאת פועל בתוך רצון לקבל כמו מבחינה א' לבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר, ובונה בתוך הרצון לקבל רצון להשפיע. אבל הוא בא מתוך היחס של האדם אליו, שהאדם רוצה שכך יקרה. ואז הוא לאט לאט מ"לא לשמה" בא "לשמה". הכוונות שלו נעשות יותר ויותר להערכת המשפיע לעומת לקבל לעצמו.

האדם משתמש ברצון לקבל שלו בתבונה כדי על ידו להגיע לרצון להשפיע. וזה נקרא ש"שפחה משרתת לגבירתה". הכלים אותם הכלים. ההבדל בין "שפחה" ל"גבירתה" הוא בכוונה.


איך האדם שומר בתוך הרצון לקבל שלו על המחשבה לרצות להגיע להשפעה, לבורא?

רק לפי הערכת החברה, רק לפי מה שהשקיע קודם, שיש לו כבר הכנה, ובהכנה העצמית שלו הוא נכנס קודם עם כוונה. והבורא עוזר לו בכך שלא נותן לו תענוגים, אלא ריקנות. התהליך הוא מאוד פשוט. הוא נסתר מאיתנו דווקא בפשטות שלו. הוא כביכול נמצא מולנו, שאנחנו רואים מעבר לו ולא רואים אותו. עד כדי כך הוא כביכול מגולה ופשוט. אבל בכך הוא נסתר.


מה פירוש "שלוקח שנים להסכים לשמוע על מידת ההשפעה"?

לאדם לוקח כמה שנים עד שהוא מסכים לשמוע על מידת ההשפעה, שהיא הרוחניות, ושיש בה משהו שיענה על כל הציפיות שלו. והמידה הזאת היא מידה ממשית, לא סתם נתינה מפני שאומרים לתת, תוך צפייה לתמורה כלשהי, אלא הסכמה שבתוך התכונה הזאת יש נפח מסוים שבו אפשר לחיות, שבו "האני" יכול להיות קיים, ש"האני" לא נעלם בו.

למה "האני" לא נעלם? מפני שהאדם כבר קונה מידת השפעה. ישנה בתוכו כעין בועה שבה הוא חושב, שאפילו אם הוא ינטרל לגמרי את הרצון לקבל, הוא בכל זאת ישאר בתכונה ההשפעה. כבר יש בו התחלה מסוימת של כלי דלהשפיע.

עד שהאדם מוכן לשמוע על המידה הזאת של ההשפעה, כלומר, עד שנוצרת בו הבועה הזאת, התחלת הכלי דהשפעה, עוברות כמה שנים. לפי מה רואים שיש בו התקדמות? לפי היכולת שלו לדבר על השפעה, להסכים לה ולקרוא עליה.

בתחילת הלימוד האדם לא יכול לקרוא מאמר "מתן תורה", על להשפיע, על "ואהבת לרעך כמוך". לימדו אותו בגן ילדים שצריך לתת, אבל אחר כך שמתבגרים כולם מבינים שהשפעה אינה דבר מציאותי, והולכים הלאה. אלא לאחר שהאדם מתקדם בלימוד הקבלה, הוא מוכן לחזור לאותם המאמרים, לאותם העקרונות, ולקבל אותם כיעדים, לדון בהם וללמוד אותם, ולחבר אותם לעצמו.

הוא מבינים שעל השפעה אי אפשר לספר לכל העולם, אסור לספר אותם, כמו שרמב"ם מזהיר לא להסביר עליה לאנשים לא מוכנים - "נשים", "ילדים", "עבדים" - מי שנמצא בתוך הרצון לקבל, כי הוא לא יבין את עניין ההשפעה. אבל מי שקיבל "חוכמה יתירה", שקיבל הבנה פנימית על הרצון להשפיע, שנוצר בו הכלי הזה, אפשר לפתוח לו "רז זה", שהוא ממש סוד.

יש אנשים שמגיעים בצורה ישירה, ושוברים את הסטיגמה שלהם, ונכנסים להשפעה, לפי מה שכתוב במאמר "מתן תורה", המאמר הראשון שבעל הסולם הקדיש להפצת הקבלה. לכן אפשר לגלות להם "רז זה" והם יקבלו אותו ויעבדו על השפעה. ויש אנשים שלוקח כמה שנים עד שהם חוזרים לאותו מאמר, ומוכנים לשמוע אותו, ולסבול את מה שכתוב בו. שלוש שנים מספיקות להיכנס לרוחניות, אבל לפעמים לוקח לאדם חמש עשרה שנה עד שהוא חוזר למאמר הזה ומוכן לשמוע אותו ועל ידו להיכנס לרוחניות. זה נקרא "דרך קצרה וארוכה".

יכול לקחת עוד כמה שנים, אין ברירה, צריך סבלנות וחברה שיכולה לזרז את הזמן. אבל אם לא יכולים בצורה ישירה להיכנס להשפעה, לקחת את החוק הזה שהוא החוק של כל המציאות, ולעבוד איתו, אז אחרי כמה שנים לאט לאט חוזרים. כמו שרמב"ם אומר, לפי שיתחכמו חכמה יתירה, לגלות להם רז זה לאט לאט, במידה שהם יכולים לסבול אותו.


איך אפשר להיכנס להשפעה בצורה ישירה?

להשפיע בצורה ישירה נקרא לא לברוח מהתנאי של "ואהבת לרעך כמוך", ולהבין שהוא אותו חוק דהשפעה שיש לבורא. חוק הבורא כלפי הנבראים נרשם במשפט "טוב ומטיב לרעים ולטובים" - אוהב רעים וטובים באהבה מוחלטת בלי לחשוב על עצמו. ובשביל האדם כלפי העולם, כלפי הזולת, הוא נרשם במשפט "ואהבת לרעך כמוך".

החוק הוא אותו חוק דהשפעה. ואם האדם רוצה להגיע להתאמה לבורא כלפיו חוק ההשפעה מתבטא בצורה הזאת. למה? מפני שהיתה שבירה כדי לאפשר לאדם להתייחס לנשמות אחרות ובכך לקנות את תכונת ההשפעה. על ידי פעולה של "ואהבת לרעך כמוך" עם החברים לדמות את עצמו או להדביק את עצמו לבורא ולהגיע לדרגתו.

אם האדם מקבל את ההשפעה לחבר בגישה כזאת, ושם בין כל המונחים האלה את הסימן "שווה" - "השפעה" שווה "בורא", או "אהבת חברים" שווה "בורא", שווה "השפעה", שווה "רוחניות" - אם האדם מתחיל לקבל את כל ההגדרות האלה כאחד, שחוץ מקבלה והשפעה אין שום דבר אחר בכל המציאות, לא הגשמית ולא הרוחנית. ומתחיל לבדוק את המחשבות שלו, והמעשים, והחשבונות, רק לפי זה, אז הוא הולך בקו ישיר.

אבל אם האדם עדיין לא יכול לחבר את הכל לקבלה או להשפעה, אז הוא לא נמצא בקו ישיר. "קו ישר" הוא קו שבתחילתו קבלה טהורה, קבלה בלבד, ובסופו השפעה טהורה. הקו בנוי מנקודות והוא הופך ל"קו ישיר" אם האדם עושה דרך קיצור בין נקודה לנקודה, כלומר, בכל נקודה יותר השפעה מקבלה. אם האדם בונה את התהליך שלו בצורה כזאת, הוא הולך בדרך הקצרה ביותר למטרה, באמת בקו ישר.
לכן ששומעים על השפעה, צריך את מה ששומעים, מיד לפתח בחברה, לקבל חיזוקים, לבנות סביבנו מערכת הגנתית, שלא תיתן לאדם לברוח מהשפעה, שכל פעם תעורר אותו ותדליק לו נורה אדומה, ברגע שהאדם סוטה מהפירוש הנכון מהי השפעה, ופתאום חושב על רוחניות לא כהשפעה אלא כנעימה בכלים דקבלה. על האדם לבנות מערכת פנימית בתוכו וחיצונית סביבו, שכל הזמן תשמור עליו ותעזור לו לכוון את עצמו למטרה. זו כל עבודת האדם. חוץ ממנה אין לו יותר שום עבודה.

בהתחלה האדם לא יכול לשמוע על השפעה. הוא חושב שרוחניות הם עולמות, שבעתיד הוא ידע איך לסובב אותם, אחרי שילמד איך הם בנויים. ושאדם מגיע לרוחניות כמו למכונה, ולומד איך להשתמש בה כדי דרכה לשלוט על עצמו ועל כל העולם. אבל בהדרגה הוא מתרגל לראות את המערכת הזאת בצורה אחרת לגמרי. כמערכת פנימית שממנה האדם משפיע על עצמו ועל האחרים, במידה שרוכש את מידת ההשפעה. אם הוא לא רוכש את מידת ההשפעה, הוא לא יכול לגעת במכונה הזאת ולהשפיע דרכה, אלא הוא נמצא בהתפתחות בהמית בלבד.

להסכים לראות אותה כך אפשר רק בתמיכת הסביבה. הסביבה עצמה לא צריכה להיות באותה רמת התפתחות. מספיק שהחברים בה קצת מבינים ומסכימים עם הדרך לפי שקר שלהם. אם החברה תומכת בהשפעה, האדם עצמו כבר יכול להשתמש בדרגה שלו, ברמה שלו, כדי לקבל ממנה כוחות. מהחברה לעולם לא מקבלים השפעה או מידות השפעה מגולות, אלא האדם מקבל מהחברים תמיד לפי איך שהוא עצמו בנוי, לפי איך שהוא מתרשם מהחברים, לפי איך שהוא מעריך אותם.

לכן מספיק שסביב מקובל נמצאת חברה, ויש לה אידיאל כזה, למרות שהיא לא מבינה מהו בדיוק. אבל המקובל יכול להתקדם בה לגמר התיקון, בעוד החברה בעצמה עדיין בתחילת דרכה, כמו שכתוב: "מכל תלמידי השכלתי". וכמו שאומרים שהאדם המגיע לתיקונים, רואה שכל העולם מתוקן, ונמצא מלכתחילה בגמר התיקון, ומקיים תמיד את רצון הבורא. אלא על האדם לבנות את הסביבה כלפי עצמו, לבנות אותה מבפנים מתוך עצמו.


מה הם המצבים "לא לשמה" ו"לשמה" ביחס להשפעה?

אדם שנמצא בדרך ל"לשמה" נמצא במצב "לא לשמה". "לא לשמה" נקרא שיש בו גם קצת "לשמה", רק בתחילה האדם אפילו לא מבין את זה, אחר כך יותר מבין, ובהדרגה יותר ויותר מודה בכך, עד שהוא מגיע למצב "טוב לי מותי מחיי", "חולת אהבה אני", שהוא באמת מתאהב, אבל בתוך ה"מתאהב" יש שני רצונות. רצון אחד עז, שהאדם רוצה את המשפיע עצמו. ורצון שני, שהוא רוצה את תכונת המשפיע. האדם כבר לא משקר לעצמו שהמשפיע ותכונת המשפיע הם אותו דבר.

העניין הוא, שהבורא הוא המשפיע. אבל האדם יכול לאהוב בו, או את מה שיוצא לו מהבורא, שהוא מנצל את הבורא. כמו שאומרים על דגים "אני אוהב דגים", אבל אוהבים רק את הדג שנמצא בפה, בנקודה שמרגישה את הטעם, ונותן תענוג. כי דגים אי אפשר לאהוב בצורה אחרת, הם לא בריות שנותנת יחס. או האדם אוהב את הבורא מפני שהוא המשפיע. הוא מרגיש שהוא אוהב את תכונת המשפיע של הבורא, את המהות שלו כלפיו.

שתי נקודות ההתייחסות האלה לבורא נקראות "לא לשמה" ו"לשמה". "לא לשמה" נקרא מה שיש לי ממנו, ו"לשמה" נקרא לאהוב את תכונת המשפיע שלו. בהתחלה היחס לבורא הוא רק כספק תענוגים, יחס שנקרא "לא לשמה". בהדרגה נבנה באדם על ידי האור מקיף יחס לתכונת המשפיע של הבורא. ואז מעורבים אצלו "לא לשמה" ו"לשמה" שיחד הם נקראים "לא לשמה". כי אם לא היה לאדם את ה"לא לשמה" הזה, שהוא מקבל מהבורא תענוגים, הוא היה זורק את ה"לשמה".

וב"לא לשמה" הוא בכל זאת יכול להתקדם. הוא מתקדם ביחס ביניהם. ה"לשמה" גדל יותר ויותר ונעשה יותר ויותר ברור. והאדם רוצה גם את זה וגם את זה. הוא לא רוצה לעזוב את ה"לשמה". אפילו אם נותנים לו לקבל הכל לעצמו הוא כבר לא יכול. למה? על ידי האור מקיף נבראה בו הבועה הזאת של הרצון להשפיע.

הוא עוד לא יודע, הוא לא מודה, הרצון הזה עוד לא מדבר בו, אבל הרצון הזה כבר מתחיל לצאת מתוכו, מהפנימיות שלו, והוא לא יכול לוותר עליו כמו על כל רצון אחר. הוא רוצה גם בקיום ה"לשמה", למרות שהוא נגד הטבע.

האור מקיף עושה כך. הוא בונה באדם את הבועה הזאת. ואז האדם מתקדם עוד ועוד עד שהוא מגיע למחסום. ליחס הנכון בין "לא לשמה" ל"לשמה" שתלוי במבנה הנשמה. שאז הוא רוצה את הבורא, אומר בעל הסולם, כמו בעל תאווה גדולה (איזו אהבה יש בין גבר לאישה, הם אוהבים אחד את השני או את התענוג שהם מקבלים אחד מהשני? יחד גם זה וגם זה, הם לא יכולים להבדיל. בשבילם "הכל בו טוב". לא חשוב שהוא גנב או שקרן, "על כל הפשעים תכסה האהבה").

האדם שמגיע ליחס הנכון בין "לא לשמה" ל"לשמה" נקרא בעל תאווה, ששני הרצונות הללו הם בשבילו מילוי. אבל איזה גודל מילוי צריך להיות בבועה הזאת של הרצון להשפיע לעומת הרצון לקבל, האדם לא יודע, כי הוא עדיין לא נכנס לרוחניות. אבל זה מה שצריך להיות אצלו לפני המחסום.


מהי פעולה בצורה מבוקרת?

האדם לא מתייחס בצורה מבוקרת כלפי סוגי התענוגים, כמה תענוגים כאלה או כאלה, אלא הוא רוצה שיגדל בו הרצון להשפיע. הוא פועל בחברה, בלימוד, ועם הספרים, בצורה מבוקרת שתביא לו יותר יחס לתכונת המשפיע של הבורא, מציפייה לקבל ממנו תענוגים.


איך החברים בקבוצה משפיעים אחד על השני?

החברים בקבוצה משפיעים אחד על השני, בכמה רמות של קשר ביניהם. ישנם ביניהם יחסים גלויים ונסתרים מהם. כי הם לא רק מה שהם מכירים על עצמם, אלא הם עוד יצור שיש בו חלק, שהם לא מכירים: נשמה, השפעה על העולמות, השפעת העולמות אליו, שנמצא באין סוף.

לכן, האדם עצמו אפילו לא יודע, איפה הוא, איפה הפרצוף שלו, איפה הנפח שלו, וכמה הוא תופס. בדומה לתינוק שנולד לעולם. הוא לא מבין ולא מכיר, אבל מהמיקום שלו בעולם, מהיחס שלו לעולם, הוא משפיע על אלפי אנשים, ואלפי אנשים בעולם פועלים כדי לקיים אותו. למה? ככה, מפני שזה המבנה שהבורא ברא. אחד רק יוצא לאוויר העולם, רק נולד, הוא עוד שום דבר, וכל כך הרבה אנשים רצים וחושבים עליו, ומה לא עושים בשבילו. ועל כמה אנשים הוא משפיע בכל שיעול קטן.

האדם עצמו לא מכיר את עצמו, ואת החשיבות האמיתית שלו, ואת ההשפעה שלו על העולם, כמו אותו ולד שעכשיו נולד, אבל הוא משפיע, רוצה או לא רוצה, מתוקף ומכוח המבנה עצמו. וגם בהשפעה על החברים, ועל החברה, ועל התקדמות הקבוצה. יש פעולות שהאדם משפיע בהם בצורה שהוא פועל פיסית, וכולם רואים, ועושים לו "לחיים", ומה שנהוג לכבד בקבוצה. ויש פעולות שהחברים עושים אחד על השני, והם אפילו לא יודעים שהם עושים אותן, הם לא יודעים שהם משפיעים על האחרים. ויש כאלה שחושבים שהם משפיעים.

המחשבות שלנו פועלות, והעבודה העיקרית שלנו היא במחשבות. לא מן הסתם המקובלים אוסרים לדבר על עבודה רוחנית אחד עם השני, אלא לקרוא מאמרים. וכל יתר הדיבור בין אחד לשני בארבע עיניים, לא דרך מאמר, לא בלימוד הכללי בקבוצה, חייב להיות רק דיבור על דברים בטלים. לא בטלים לגמרי, אבל על משהו שלא שייך לנקודה הפנימית של האדם.

למה? כדי שהאדם ידע שלא במילים שלו הוא פועל, אלא הוא באמת ובעיקר פועל ברצון הפנימי שלו, בכוונה שלו, באיך שהוא מתייחס. לכן יש כמה רמות של ההשפעה שלי על הקבוצה, על החברים, על עצמי, ועל העולם.