שיחה על מאמר:

"מהו מבול מים, בעבודה"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 36

שיעור מה- 27.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מהו מבול מים, בעבודה"

"תיבה", כוח הבינה, אמונה, האדם רוכש בתחילת התפתחותו הרוחנית. בלי כוח הבינה הוא לא יכול להתקדם. כוח הבינה הוא היסוד, עמוד התווך, שהאדם חייב לבנות, וסביבו להתקיים, ולברור, ולתקן, את יתר ההבחנות.

כוח הבינה, הדומה לתיבה, הוא כוח שהאדם צריך לבנות בתוכו, מסביבו כקבוצה, ומכל האנושות. הכוח הזה נקרא "ערבות". כוח שהאדם רוכש כתוצאה מעבודה על ההפרעות שבאות אליו, משאלות מי ומה שבאות לאדם, והאדם חייב לתרץ אותן. וכוח אמונה הוא הכוח שעוזר לאדם להינצל. עם הכוח הזה, כדי להתרחק מכל ההפרעות שבאות לו מהרצון לקבל, האדם נמצא גם הוא בהסתרה מהבורא, ונצמד רק לכוח האמונה, אמונה למעלה מהדעת.

ובבניית הכוח הזה האדם בונה את היסוד, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". שאם הוא רכש את כוח הבינה, את כוח האמונה, במידה שיש לו כלים דהשפעה, הוא מצרף אליהם כלים דקבלה, כלומר, מתחיל לתקן את הרצון שלו ולתקן את עצמו. אבל קודם לכן צריך לרכוש את תכונות הבורא, כוחות הבינה, כי רק בתנאי שהאדם רוכש תכונות הבורא, הוא יכול אחר כך לצרף אליהן את תכונותיו עצמו.

וזו נקודת התפנית ביחס של האדם לעצמו ולקבוצה, שעליו להיות מנותק מהרצון לקבל שלו בתחילת העבודה. לא לקחת אותו בחשבון, לא להיכנס לבירורים ולא לעבוד עם ההפרעות עצמן, אלא רק לרכוב עליהם. ולראות את הקבוצה ואת העולם, שהם מתוקנים, שההפרעות המגיעות אליו, באות מהבורא. והפרעות האלה באות רק כדי שיצדיק את הבורא, כמו שאומר הכתוב, שהצדיק "באמונתו יחיה". שמעל כל ההפרעות שהבורא שולח באדם עם השאלות מי ומה, שהאדם רואה אותן מהעולם, ומהתנהגות החברים שנראית לו בצורתה הלא מתוקנת, למרות זאת הוא הולך מעליהן.

האדם לא טובע ב"מי המבול". אלא ההפך, רוצה להינצל מהם, סוגר את עצמו, לא נכנס לביקורת ולחשבונות, שמביא לו הרצון לקבל שלו, כל החושים והשכל שלו, אלא מצדיק את הבורא, ששולח לו אותם רק כדי שילך מעליהם ויצדיק אותו ויצדיק את סביבה. ורק כאשר האדם מתייחס בצורה כזאת למה שקורה לו, הוא מגדל את הגלגלתא ועיניים שלו, את הכלים דהשפעה.

לאחר שהאדם רוכש את תכונת הבורא, יש לו יסוד, "צדיק יסוד עולם". הוא רכש את הכלים דהשפעה, את האמונה כ"יסוד עולם". ועל יסוד זה הוא יכול להתחיל לברר גם את הכלים דקבלה, שהם בעצם הכלים האמיתיים שלו, אבל לאחר שרכש כלים מהבורא, את האמונה, הוא יכול על ידי האמונה לצרף לאמונה כלים דקבלה, כאח"פ דעליה, ולהתחיל לתקן אותם. אבל רק לאחר שיש לו יסוד.

לכן, אמנם שהכלים דהשפעה הם כלים קטנים, חפץ חסד, בחינת ישראל, שהיא הקטנה מבין האומות, אבל בלי היסוד הזה אין לאדם מה לעבוד עם כלים דקבלה. ולכן את כל ההפרעות צריך לקחת רק כדי לבנות מעליהם, באמונה למעלה מהדעת, את היסוד הזה, כלים דהשפעה בלבד. ואחרי שהיסוד נמצא, והוא בסיס חזק, אז אפשר להתחיל לתקן את הכלים שלנו. להתייחס להפרעות, לשאלות מי ומה, בצורה מועילה.

אלא מועילה בצורה אחרת. היינו, לוקחים את השאלות האלה, את ההפרעות, ומתחילים לעבוד איתן. מגלים את היכולת להשתמש בהן בעל מנת להשפיע. לראות במצבים הגרועים ובתכונות הלא מתוקנות, אפשרויות לעבודה כדי להתקדם עוד יותר בגובה למעלה לבורא - כאח"פ דעליה. אבל זו כבר עבודה אחרת.

מתוך זה לומדים באיזה צורה צריך להתייחס לא רק לקבוצה הקטנה, אלא גם לקבוצה הגדולה, הרחבה יותר. שלא חשוב מי הם האנשים שם, ולא חשוב מה ההכנה שלהם, מה עמקות ההבנה והידיעה שלהם, אלא חייבים לקבל אותם כשותפים בדרך, ולא למתוח עליהם ביקורת. אלא להתייחס לכולם שווה, וכאנשים מתוקנים וצדיקים גמורים. מעל כל ההפרעות והשאלות שיש לו על התנהגותם, האדם בונה את היחס שלו כלפיהם כמו היחס של הבורא, רק בבחינת ההשפעה.

ואז לאחר שבונים את היחס הזה, נעשים לעמוד התווך, שסביב היסוד הזה יתקבצו ויבואו כל המשתוקקים לבורא וידבקו אליו, והעמוד הזה יהיה באמת "יסוד עולם". ואם שמים מבט לא מתוקן על אנשים לא מתוקנים, שרק מתחילים את דרכם לכיוון התיקון, לכיוון הבורא, אז נכנסים ל"מי מריבה" ו"מים זדונים", ולכל ההבחנות האלה בבינה, שלא מביאות לתיקון, ולא מביאות תועלת. הגישה הזאת ודאי שאינה מומלצת על ידי המקובלים.


מה הן השאלות "מי" ו"מה"?

שתי השאלות העיקריות האלה: "מה העבודה הזאת לכם?" ו"מי ה' אשר אשמע בקולו?" הן שאלות של פרעה. "פרעה" נקרא כללות הרצון לקבל של האדם, ואלה השאלות שהוא שואל. אין יותר שאלות, רק שתי אלה: "בשביל מה אתם צריכים עבודה דלהשפיע?" ואם כן, "מי מחייב אתכם? מי הוא? מה הוא?" כלומר, ללכת עוד יותר באמונה למעלה מהדעת בעבודה הזאת. שאלת פרעה כנגד ההסתר הכפול שיש לאדם.

כל השאלות של האדם וכל ההפרעות שלו, נכללות בשתי השאלות הללו:

א) השאלה הראשונה - "מה העבודה הזאת לכם?" - אם האדם מתייצב מול הרצון לקבל שלו, אם הוא מסתכל עליו, אין לו מה לענות, כמו על טענות של אימא: "בשביל מה אתה צריך את זה - אתה מוצלח, יש לך עסק, אישה, ילדים, בית?", "בשביל מה להרוס את החיים, את ההצלחה, להזיק לבריאות, לקום מוקדם בבוקר, לנסוע לכל מיני מקומות?", "מה פתאום אתה סוגר את הכל, והולך ללמוד אצל איש זקן בבני ברק. אם יש לך רצון לטפל במישהו, יש לך זוג הורים, תטפל בהם - מה אתה צריך לטפל באיזה זקן שם?" - ואין מה לענות על זה. נגד הרצון לקבל הפשוט ששואל בצורה לא אכזרית, אלא בצורה אנושית "מה קרה לך?", אין מה להשיב ואיך להסביר.

לכן, כנגד השאלות האלה של "מה העבודה הזאת לכם?" - שהעבודה הזאת לא מועילה לרצון לקבל, אין מה לענות. אין מה לומר ל"אימא". העבודה הזאת היא באמת נגד כל הגיון. ולכן כשהרצון לקבל צודק, אם האדם נמצא בו, הוא לא יכול לענות לו, ולא יכול לזוז, אלא לציית בדיוק למה שהרצון לקבל אומר לו, כי הוא צודק. בעולם הזה הוא השולט בכל: בהיגיון, בכוח, בחוקיות של העולם הזה. "פרעה" אומר כאילו בתמימות: "תראה לי שזה כדאי, אז גם אני מצטרף." הוא שואל: "איך יכול להיות דבר כזה, הרי אתה רואה איך מצליחים בעולם הזה, אז איך אתה הולך הפוך, נגד חוקי הטבע?"

ולכן השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" היא שאלה מהותית, הכוללת הרבה הפרעות, וניצבת בפני האדם משך זמן ארוך. וחייבים לעמוד נגדה, מול שאלת הנצח הזאת, ואם עומדים מולה פנים אל פנים, אין מה לענות. כי השאלה הזאת היא כל חוקי הטבע של העולם הזה, החוקים שלפיהם מתקיים החי בכל הדרגות שלו, דומם, צומח וחי.

אבל אם רוצים להיות "מדבר", שיש לו חלק מעל הטבע, והחלק הזה כבר דורש קיום, שאינו נראה לעין, אז אין לאדם ברירה, הוא לפי הדרישה הזאת מחפש עולם שונה, אחר. לא חוקים של העולם הזה, ולא קיום בעולם הזה, אלא הוא מחפש לחלק ה"מדבר" שבו סביבת חיים אחרת, את העולם הרוחני. שהוא לא נגלה לעין, והוא לא נתפס ברצון לקבל כמשהו מציאותי שקיים.

בנקודה הזאת נמצא הפער והנתק, בין אלו שיש בהם השתוקקות לבורא, לאלה שעדיין אין להם, שחיים בדרגות דומם, צומח וחי, ועדיין לא מרגישים בתוכם בחינת מדבר. איתם אין מה לעשות, אלא רק לומר להם: "אני מרגיש שאני חייב, תסלחו לי". לכן נאמר, ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעל-בתים". "בעל-בתים" הוא כל מי שמרגיש, שיש רק חוקיות דעולם הזה, שבה בלבד חייבים להתקיים. ו"דעת תורה" היא הפוכה, האנשים האלה נמשכים לאור ורוצים להשיג אותו כדי שיהיה סביבם ועולמם.

לכן על השאלה "מה העבודה הזאת לכם" - אין תשובה. וה"זוהר" אומר: "הקהה את שיניו". שאם מופיעה באדם שאלת ה"מה" של פרעה, צריך לתת לו בשיניים. כלומר, לומר לרצון לקבל שהעבודה הרוחנית שלך היא לא עניינו, ושימשיך לחיות כמו בהמה, ולקבל כמוה ולא יותר. ואז הגוף הבהמי שואל: למה רק כדי להתקיים? והוא לא צודק.

אם מתייחסים לדרגות דומם, צומח וחי כנטיות הטבעיות של האדם, אז בהמה לעולם לא תאכל יותר ממה שהיא צריכה לקיומה הבריא. רואים איך כלבים וחתולים, אם יש עודף, הם חופרים ומכסים באדמה כדי לשמור לאחר כך. הם לעולם לא אוכלים יותר. ואילו האדם יושב וממשיך לאכול. ולא רק באוכל. והאנושות עוד מוסיפה כל מיני טעמים. אצל בהמה אין עניין כזה לאכול בגלל טעם, היא אוכלת לבריאותה בלבד. היא מרגישה שהיא צריכה לאכול את העשב המסוים הזה, או לטרוף את הבשר הזה, ובאיזה כמות.

ואם האדם מתייחס כך לדרגת דומם, צומח וחי שבו, הוא לא סובל. הוא לא גונב מהגוף, הוא לא מכניס בו את בחינת המדבר, את ה"עודף" הזה שממית את בחינות דומם, צומח וחי. לגוף צריך לתת כמו לבהמה אורח חיים בריא, תזונה נכונה ועוד, אבל בלי לשים לב לטעמים ולכל מיני דברים מיוחדים. וכאשר לא דרגת הבהמה שואלת את האדם: "מה איתי", אלא האדם רוצה על ידי הבהמיות להרוויח רוחניות, התכללות, בחינה ד' בבחינה ג'. אז באות לו השאלות האלו.

והתשובה היא ברורה. הבחינות האלה, שהאדם רוצה להכניס לגוף הגשמי כבחינות רוחניות, ולהרוויח בעולם הזה עודפים מעל החיים הגופניים הנורמלים - לחיות לא יותר מדרגת הבהמה ושכל הרוחניות תהיה בעולם הרוחני - אם האדם מקיים אותם בצורה כזאת, הכי בריא לו. כי יתר העודפים שהאנושות רצה ומפתחת בעולם הזה, הם כולם לרעתה, ומהם לא מגיעים לטוב. אנשים פחות שמחים, ופחות מצליחים, ויותר חולים, ויותר מכניסים את עצמם לסכנות, ורק נמצאים בצרות. ואם היינו חיים כמו חיות ובהמות, שכל אחד צורך רק לפי דרישת הגוף הטבעית, היינו מסופקים והרבה יותר מאושרים.

ובאמת לגוף עצמו אין תביעה אמיתית, הדרישות שלו לא שייכות לגוף. אלא הן באות מפני שהאדם רוצה להכניס לתוך החיים הגשמיים שלו חלק מחיים רוחניים, שהתשובה עליהם היא רק מעבר לעולם הזה, ברמה של חיים רוחניים. והשאלה "מה העבודה הזאת לכם?" היא למה ללכת לרכוש כלי דאמונה, אם יש כלים דקבלה, כלים של ידיעה, שאפשר למלא אותם?

ב) השאלה השניה - "מי ה' אשר אשמע בקולו?" - שאלה על המהות, על המניע לעבודה הזאת, שהיא הרבה יותר מסובכת. האדם הולך לרוחניות מפני שהוא מרגיש דחף אליה, או מתוך סקרנות או מתוך דחפים פנימיים שהוא לא יודע מה מקורם - לאחד בא כדורגל לשני רוחניות - כלומר, מקרב אלה שנמשכים לרוחניות יש להם שאלה נוספת: "מי ה' אשר אשמע בקולו?"

והאדם צריך לענות מה דוחף אותו - מה הסיבה המדויקת שמניעה אותו ללכת לרוחניות. או הוא הולך לרוחניות כדי לתפוס מלאכים שיעבדו בשבילו - שכר בעולם הבא, או שכר בעולם הזה. או שהוא מתחיל להתייחס לכל ההתפתחות הרוחנית שלו כדבקות בבורא, במטרה "להיות עבד ה'". שאז הבורא הוא המחייב, ולא הרצון לקבל, והסקרנות, והרצון לבלוע את העולם הזה והעולם הבא. שאלה מסוג אחר, שמתחילה להתברר כבר אצל תלמידים מתחילים. ומתוך השאלה השניה ניגשים חזרה לשאלה הראשונה: "מה העבודה הזאת לכם?" ומבררים לשם מה רוצים את כל ההתפתחות הזאת. ושתי השאלות צריכות ללכת יחד.

וכל זמן שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל שלו, ונמצא בין אבי"ע דקליפה ואבי"ע דקדושה, יש לו את השאלות הללו, שהן כנגד מוחא וליבא, בכל מיני אופנים. רק שתי שאלות, אחת כנגד הרצון לקבל, ושניה כנגד הבורא. אין יותר משתי ההבחנות העיקריות האלה - רצון לקבל ובורא כנגדו.

שתי שאלות האלה שמופיעות בפני האדם על השימוש הנכון בבורא וברצון לקבל - "למה אתה הולך להשתמש גם בבורא וגם ברצון לקבל בצורה שמנוגדת לטבע שלך?" - התשובה על שתיהן, רק לתת לו בשיניים. כי אין תשובה הגיונית אם נמצאים ברצון לקבל. כשנמצאים ברצון לקבל הוא הצודק, ואם נמצאים ברצון להשפיע, הוא הצודק, ובאמצע במעבר מרצון אחד לרצון שני אין מה לעשות, אלא רק לקבוע עובדה שזה כך, וזהו.

האדם כל הזמן חייב להחליט כך כלפי עצמו. והבורא גורם לו הפרעות, מביא לו את כל הטבע כהפרעה, שעל פניו האדם יבנה את האמונה. והפרעות האלה הן הפרעות כנגד מוחא וליבא, כנגד "מה העבודה?" ו"מי ה?'". כלומר, האדם מסתכל על מה מתבססת העבודה שלו ותמהה על מעשיו: "אנשים חיים, מרוויחים, מהימנים, בעלי עסקים מבוססים, חזקים, פוליטיקאים שיודעים מה לעשות, צבא ומשטרה אחריהם וכו'. ואני כנגדם, אם איזה כלל אני עובד? איזה בסיס יש לי לבוא ולהתווכח איתם? איך אני יכול לשכנע אותם באיזה דבר, לומר להם משהו? אין לי במה".

האדם לא צריך לשכנע אותם, אלא את ההתכללות שלהם בו, שחייב כביכול להתמודד איתם. כאשר באה השאלה היא בתוכו נמצאת. כאילו הם בתוכו באים ושואלים אותו מבפנים. והאדם מרגיש את עצמו כל כך חלש בלי יכולת לענות. ובאמת אין מה לענות, אלא רק לתת בשיניים. שהאדם מברר ורואה, שהבורא אכן הביא אותו לגורל הנכון - "שם ידו על גורל הטוב" - ועתה עליו להתחזק. למרות הכל הבורא נתן לו לראות, שההתפתחות צריכה להיות בשביל אחר, בנתיב אחר.

וגם החיים שלנו מתחילים להוכיח לאדם, שזה כך. מפני שפעם לימוד הקבלה היה מיועד רק לנשמות הגבוהות ביותר, והיום שכולם צריכים להגיע לעבודה הזאת, נפתחות שכבות יותר תחתונות של הרצון לקבל, וגם בהן מתגלה, עד כמה השיטה של הרצון לקבל למלאות את עצמו, ולעבוד לפי הבנתו, מביאה רק להרס.

מפליא לראות איך הידיעה החילונית לגמרי של אנשי מדע, מתקרבת היום להבנת הרוחניות בצורה נכונה ופשוטה. אפילו ממה שמגלים פיסיקאים ומתמטיקאים, שהם בדרך כלל אנשים יבשים, ללא דחף פנימי לעבור מגישה מדעית לסגנון חקירה אחר. אבל הכל מוכיח היום, שחייבת להתפתח גישה אחרת.

כלומר, הרבה יותר קל לתת לרצון לקבל בשיניו. כי בסופו של דבר הוא לא מספק את האדם, הדרישות שלנו הרבה יותר גבוהות. ואם האדם הולך יחד איתו, אפילו בגוף הבהמי הוא לא מתמלא, אפילו בגשמיות הוא מפסיד. אם האדם היה מבדיל בין הגוף הבהמי לבין כסף, כבוד, מושכלות, וממלא גם את הדחפים שלו לכסף, כבוד ומושכלות, על ידי רוחניות, הגוף הבהמי שלו היה חי חיים בטוחים ובסיפוק מלא. אבל מפני שהוא רוצה עם התכונות האנושיות שלו להגיע ולרכוש את כל העולם, מזה נעשה כל ההרס בעולם הזה.

האדם שנמשך לרוחניות, הדחפים שלו לכסף, כבוד, מושכלות, גם מתחילים להשתוקק ולהיות מכוונים לאותה המטרה. הוא רוצה בעולם הזה חיים פשוטים ונורמלים כדי להתקיים, והוא לא צריך יותר ולא רוצה יותר. רק שיתנו לו אותם בצורה מינימלית, שידע שהוא חי ובטוח וזהו. וכל היתר, הלב והמוח וכל המודעות שלו שתהיה למעלה.

אם גם התכונות האנושיות, הרצונות האנושיים של כסף, כבוד ומושכלות, יהיו מכוונות לרוחניות, אז החיים הגשמיים של האדם יהיו טובים. כבר היום ידוע, שאם העולם היה משתמש בכוחות שלו לספק לכל האנושות חיים גשמיים נורמלים, ואת כל יתר הדחפים היינו מפנים להשגה הרוחנית, לכולנו מיד היה הכל, לחם וחיים בטוחים ומספקים.


למה בפנייה לבורא אסור להעמיד תנאים?

"לא להעמיד תנאים לבורא" פירושו, שלכל ההפרעות שבאות אל האדם, הוא מתייחס כמועילות, שמעליהן עליו לרכוש יחס של השפעה. שההפרעות הללו בתוך הרצון לקבל שלו, הן כדי להראות לו איפה ברצון לקבל שלו קיימות נישות, מקומות שלא תיקן אותם בעל מנת להשפיע. איפה הוא עדיין לא כיסה עם האמונה, איפה הוא עדיין לא מצדיק את הבורא, ומתחיל לדרוש ולבקר מה שקורה.

כל חוסר סיפוק שיש לאדם מעולמו ומקיומו, לבטח בא מהבורא. הבורא הוא הגורם להרגשה הלא נעימה הזאת, שבאה דרך הפרעות שונות. ועל מה מצביעה ההרגשה הזאת? שבאותו מקום איפה שהאדם מרגיש אותה, אין כיסוי של בינה, אין תיקון של חפץ חסד.


האם הרגשה לא טובה משמעותה, שאני מתייחס אל הבורא לא טוב, וטוען שהוא לא בסדר?

פירושה, שאני עדיין לא צדיק. אני לא מצדיק מה שהבורא עושה. במקום הזה היכן שאני מרגיש, שהבורא לא בסדר, שהוא לא צדיק, במקום הזה אני לא צדיק. במקום הזה עדיין חסרה לאדם בחינת האמונה, תיקון של חפץ חסד. לכן כל הפרעה שבאה מחברים, מהעולם או מכל גורם אחר, היא כדי להצביע על התכונה שעדיין לא מתוקנת על ידי הבינה.

ומיהו "צדיק"? אדם שכל הרצון לקבל שלו התגלה כבר, ועל כל הרצון לקבל שלו יש לו כיסוי של בינה. ואז הוא נקרא "צדיק גמור". גמר את כל התיקון של הצדיק, של הבינה, על עצמו. רכש את כל הגלגלתא ועיניים שלו. כל האח"פ שלו אמיתי, והוא לא משתמש בו, אלא בונה עליו גלגלתא ועיניים ומצמצם את האח"פ. ואז יש לו את כל הנשמה, את כל הגוף של הפרצוף, שבאח"פ הוא לא משתמש ובגלגלתא ועיניים משתמש, וזו דרגת "אדם הראשון" לפני החטא.

אם כך, למה כתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד"? מפני ש"בעלי תשובה" היא דרגה עוד יותר גדולה. מעכשיו האדם מתחיל להיות "בעל התשובה", כלומר, הוא לוקח את האח"פ ומתחיל לתקן גם אותו בעל מנת להשפיע. הוא בהדרגה מחזיר את הכיסוי של הבינה לתיקון האח"פים שלו.

לכן עבודה האדם מתחילה בכך, שעל כל ההפרעות שבאות אליו, הוא עושה תיקונים של "אין עוד מלבדו", שהכל בא ממנו, שהבורא טוב ומיטיב. ועד שהאדם לא רואה את העולם בצורה כזאת, הוא לא תיקן את האמונה שבו. והיחס הזה הוא היחס שעל האדם לפתח כלפי המציאות שלו בעולם הזה.

כמו בדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס" (אות י"ז), שמתחייב התלמיד בתחילת הלימוד להתחזק באמונתו. שיהיה ליבו סמוך ובטוח, שיש מי שמספק לו את כוחו ואת כל צרכו, ומתוך ש"לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם חייב להתייגע רק בלכוון את עצמו לראות את הבורא, כמנהל את כל העולם בצורה הטובה ביותר.

ולראות את עצמו, שרואה את הדברים כלא טובים, בגלל ראייתו המקולקלת, בגלל שהרצון שלו מקולקל. ושבדרך הזאת הבורא מראה לו איפה הוא צריך תיקון, כיסוי של חפץ חסד, כיסוי של תכונת הבינה. ואם האדם מתכוון לזה, ממשיך ואומר בעל הסולם, אז הוא משך הזמן רוכש את תכונת הבינה ונכנס לחיים רוחניים. והכל תלוי באיכות היגיעה בזמן הלימוד.


מהיכן לוקחים את הכוח לתיקון הראשון של חפץ חסד?

האדם לוקח את הכוח מההתפעלות שלו, עד כמה החברים והוא עצמו לפעמים רוצים תיקון כזה. וההתפעלות צריכה להיות כזאת, שהיא נשמרת באדם עוד זמן ארוך, שגם ביציאה לחיים הרגילים הוא לא שוכח מהעניין הזה.

הכוח הזה נמצא בחברה, ובחברה גדולה עוד יותר, והוא כוח שמניע את האדם לדרוש את המילוי הזה. והיום אנחנו נמצאים במצב שאם אין לנו הרגשה כזאת, אז רע לנו. אבל להרגשה הזאת יכולים להגיע רק בתנאי שהקבוצה לא לבדה, אלא מרגישה מחוברת ליתר הקבוצות. כלומר, נותנים לנו מלמעלה תנאים כאלה, בדומה לאדם רעב או חולה או מכור לסמים, שנמשך לסם ורואה שבלעדיו הוא לא יכול להתקיים.

ומעכשיו זה יהיה מצבנו, שלא נוכל להתקיים בלי להרגיש שייכות להשתוקקות לרוחניות, ומצב פחות ממנו יהיה מורגש בנו כרע. המצב הזה של השתוקקות תמידית לרוחניות נקרא "צדיק באמונתו יחיה", שהצדיק חי מלהשתוקק. אחרת הוא לא מרגיש שהוא חי, הוא נחנק, רע לו, מרגיש את עצמו חולה. וכך על כולנו להרגיש. לצורך זה עושים תיקונים כאלה, שמתאספים יחד ומתחברים יחד, ולזמן מה מרגישים מילוי חזק, והמילוי הזה חייב לתת לאדם אפשרות להצטרף אליו כל הזמן, וגם למשוך את כולנו לאותה רמה, לאותה רמת החיים.


האם אין סכנה שהעיסוק בהפרעות יביא לבריחה מהרע?

הוא לא הופך להיות בריחה מהרע, כי מראש ישנה הבנה שהרע הזה מועיל, ולא בא כדי שנברח ממנו, אלא כדי שמעליו נבנה יחס אחר לרוחניות. לכן זו לא בריחה, אלא לרע הזה יש תפקיד מאוד גדול, כי דורכים עליו ועולים מעלה.

ולא כמו שחושבים בעולם, שתפקיד הרע להיות שקועים בו ובכל הרצונות הגשמיים, ואז עוברים שוב ושוב אותם הכישלונות, שמדור לדור האנושות כושלת בהם, וכל הזמן חוזרת על אותה טעות. אנחנו לא צריכים לחזור עליהם, לנו זה מספיק. אנחנו משתמשים ברע שמתגלה בנו כאמצעי לגילוי מהבורא, ודווקא על פניו רוכשים כוח האמונה, תכונת האמונה. לצורך זה בלבד קיים הרע. ואם כל האנושות היתה משתמשת ברע לצורך הזה, היו לכולנו חיים שלווים ושלמים.


מה משמעות הדבר לצמצם את השימוש ברצון לקבל?

האדם מצמצם את הרצון לקבל, ומשתמש בו רק במידה ההכרחית. וממילא יוצא כך, שאם האדם משתוקק לרוחניות ורוצה לחיות בה ולחוות אותה, אז בהכרח הוא משתמש בכל מה שפחות ממנה, במידה הנחוצה לו בלבד. הוא לא צריך להגביל את עצמו, כמה לאכול, כמה לשתות, כמה לישון, אלא הגישה הזאת שהאדם מתייחס לצרכים הגשמיים כהכרחיות בלבד, היא מכתיבה לו את כל צורת השימוש בעולם הזה. הוא אמנם צריך עכשיו כמה מיליארדים טובים, ולרכוש את המכשור הכי טוב בעולם, ואלפי אנשים שיעבדו בשבילו, אבל למטרה רוחנית, להפצת חוכמת הקבלה, כדי לגרום לתיקון העולם. ולצורך הזה עליו להשתמש בכל מה שיש בעולם הזה.


איך חברה שלא מתוקנת יכולה לתת לי כיוון נכון?

החברה הלא מתוקנת נותנת לי כיוון בגלל שהיא לא מתוקנת. אם החברה הזאת היתה חברה מתוקנת, במה הייתי רואה שאני מקולקל? איך האדם יכול להעריך את התכונות המתוקנות של החברים שלו? אם מסתכלים על מקובלים מתוקנים, הם לא בהכרח נראים מתוקנים. אלא ההפך, האדם גדל מקליפות, הן מזינות אותו. ההזנה הזאת נעשית בצורה כל כך מתוחכמת ופשוטה, שאי אפשר להבין איך ניתן היה לתכנן דבר כזה.

החברה בכך שהיא לא מתוקנת, שהיא נראית לי לא מתוקנת, דווקא בצורה הזאת היא יכולה לבוא אלי בדרישה, להתחיל לקרוא את המצבים האלה בצורה ההפוכה, שהחברה היא מתוקנת, אבל אני לא מתוקן, ולכן אני מפרש אותה במידה לא מתוקנת. כלומר, אחת מהשתיים, שאם אני צדיק, הם לא צדיקים. ואם הם צדיקים, אז אני לא צדיק. ועל האדם להחליט מה הגישה שלו.


האם החברה יכולה לכוון יותר נכון מהרב?

אין ספק שהחברה מכוונת הרבה יותר נכון מהרב. ואם החברה מכוונת נכון, ואם מכוונים נכון אחד כלפי השני, אין צורך ביותר. והרב הוא רק עומד מהצד ומשגיח כמו גננת, שהילדים ישחקו נכון. ואת היתר לומדים תוך כדי משחק אחד עם השני. והאדם לומד מתוך עצמו, מתוך מה שמתברר לו, מתגלה בו.


איך משלבים "כבד את אביך ואת אמך" עם לימוד הקבלה?

מצד אחד כתוב, שצריך לכבד את אביך ואמך. ומצד שני, האדם הוא אגואיסט, ורוצה עכשיו, בא לו, להתעסק ברוחניות, ולא איכפת לו. הוא עוזב את המשפחה ומזלזל, בקושי רואה את הקרובים, וגם לא רוצה לראות, ומזלזל בעבודה ובכל העניינים. אז איך האדם יכול להרשות לעצמו את זה?

ההורים בצורה טבעית באים בטענה: "גידלנו אותך, נתנו לך את כל הנשמה וכל מה שהיה לנו, ובמקום להיות בבית, אתה נוסע לאיזה קבוצה?" כך זה נראה מבחוץ. שואלים: "מה אתה עושה?" דואגים: "מה קרה?", חושבים שמשהו קרה לאדם. אז מה לעשות?

אין מה לעשות. כל אחד צריך לעשות מה שהוא חושב. בעל הסולם כותב, שהכל נובע מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" בשביל מה אני חי? אם האדם יכול להשתיק את השאלה הזאת, ולחיות לפי רצון הקרובים, אז שיחיה לפי רצון הקרובים. אם האדם מבין, שהוא לא מסוגל לחיות לפי רצונם, שהוא גדל מעבר לזה, ולא חי כדי לקיים את הרצון של אבא ואמא שהם מדרגה הקודמת, מצב הקודם, והוא חייב ללכת הלאה, אז הוא ילך הלאה.


למה ההורים לוקחים יותר קשה לימוד קבלה, משיגעונות אחרים של הילדים?

אם האדם הולך לדברים אחרים, אז העולם מסכים, כי ברור להם מה שקורה. ואז מבחינתם כל השינוי הוא בסדר גמור. וקבלה לא, לימוד הקבלה לא מתקבל אצלם. אבל זה בעצם לא חשוב, כי השאלה היא לגמרי אחרת: האם רק בעניין לימוד הקבלה האדם לא שומע לאבא ואימא שלו או גם בעניינים אחרים? למה דווקא עכשיו הוא מתחיל לחשוב על הצער של אימא שלו ולרחם על ההורים?

אנשים עושים בחיים הרבה דברים, שהם אכזריים כלפי ההורים ובלי טיפת צער. הולכים להתחתן בלי לקבל את הסכמתם, בוחרים מקצוע בניגוד לדעתם, מחליטים היכן לגור, נוסעים לאן שרוצים. לרוב מה שהאדם עושה בחייו, ההורים שלו לא מסכימים, כי הם דור אחר. הבעיה הזאת של אבות ובנים תמיד היתה, היא לא מהיום, אלא היא טבע. דור חדש הוא תמיד יותר מפותח, ואסור לחיות לפי ההורים.

כך גם נקבע בחוקי המדינה ובחוקי העולם. האדם גדל וזהו יוצא מהבית, מעכשיו והלאה הוא חייב להיות לבד. הוא חייב להתחתן ולחיות את החיים שלו. בן צריך לכבד את הוריו, אבל לא בכך שהוא חי לפי התוכנית שלהם. חובתו לעזור להם ולתמוך בהם בצורה גשמית בלבד. ההורים נותנים לנו חיים בדרגה הבהמית ולא בדרגה האנושית. בדרגה האנושית כל דור מוסיף על פני הדור הקודם. ואין בזה שום דבר חדש. אלא כאשר מדובר בהליכה לרוחניות, פתאום צריך למצוא הצדקה למה לא. אבל זה לא עוזר, כי הורים הם דרגה קודמת. לכן צריך לכבד אותם בדרגה שלהם, של החיים הגשמיים. כך גם התורה מחייבת.


באיזה אופן האדם יכול לתקן את עצמו לפני המחסום?

בצורה טבעית האדם רואה את החברה, ואת העולם, ואת כל מה שקורה, בצורה לא מתוקנת, כי טבע האדם הוא להצדיק את עצמו ולהרגיש תמיד צדיק. וכל מה שהוא רואה בצורה לא נכונה הוא מייחס לחיצוניות, ובעצם בתת הכרה ובלי דעת הוא מייחס לבורא. היחס הזה הוא נקרא להאשים את הבורא.

והשאלה היא, איך אפשר לשנות את הגישה הטבעית הזאת, את נקודת המבט הטבעית שלנו, לראות את השלילה מחוץ לנו, ובמקום זה להתחיל לשייך את השלילה לרצונות ולתכונות הלא מתוקנים שלנו.


איך האדם יכול לתפוס את עצמו ולקרוא את התמונה בצורה נכונה, שמחוץ לו הכל מושלם ובמצב גמר תיקון, וכל הקלקול נמצא בו?

רק החברה יכולה להזכיר את זה לאדם. אם השמועה, הדעה, הרעיון הכללי הזה נמצא בחברה, הוא כבר מעורר כל חבר וחבר. אפשר להתעורר אליו גם על ידי "ספרים וסופרים", שגם הם נחשבים לחברה, למה שמחוץ לאדם, אלא שבצורה כזאת יותר קשה. אבל אם הרעיון הזה בוער בחברה, נמצא בה באוויר, אז כל אחד ואחד מהחברים נזכר הרבה פעמים ביום שעליו להתייחס לכולם, שהם נמצאים בצורתם המתוקנת, ומה שנראה לו רע בהם, זאת הצורה הלא מתוקנת שלו.

אלא שכאן צריך לעשות "תיקון קריאה". כלומר, להתייחס לחברים שהם נמצאים בגמר התיקון ובצורתם המתוקנת, רק לחברים שנמצאים יחד איתי בדרך, ולא אלה שאפילו שהם נמצאים בחברה, אבל מתבטלים או יתכן שמזיקים לה. אלא רק אלה שהולכים איתי יחד לאותו כיוון. ולכל יתר העולם אני לא מתייחס. כי כרגע זאת לא עבודה שלנו. אבל בעתיד הגישה זאת תהיה כלפי כולם.

אחרי שהאדם נזכר, שכך צריך להתייחס לכל החברים בדרך, ומשתדל כל הזמן להחזיר את עצמו בכוח לצורת הראיה הזאת כלפי כולם, אם הוא באמת משתדל, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא מתייחס כך אליהם. הוא מתחיל להרגיש את זה כמחשבה וכוח כללי, שנמצא בצורה כזאת בעולם. ואז הוא כבר חי ברמה אחרת של התקשרות.

ומה עליו לעשות עם השינוי הזה? מה התוצאה מהיחס שהשתנה בו כלפי החברה? שמכאן והלאה הוא מחפש איך להיות בהסתכלות כזאת על עצמו ועל העולם. הוא לא מתחיל לאכול את עצמו מה אצלו לא בסדר, כי אז האדם שקוע ברע שלו. אלא בחיפוש להיות תמידית בראייה מרוממת כזאת, הוא מה שמדביק אותו לנקודת מבט טובה, נכונה. ואז בא אור מקיף ומתקן אותו. האדם מדמה את עצמו אליו, רוצה להיות קרוב אליו, רוצה לחיות בו, בערכים שלו, ואז האור הזה פועל עליו.

מה שאם כן, אם האדם שקוע בעצמו, כמה שהוא גרוע ולא בסדר, הוא מתרחק מאור מקיף. הוא נמצא בשלילה ובדברים שטותיים, כי הוא בעצמו גם כבר מתוקן, וההפרעות שהוא מקבל הן רק כדי לשנות את היחס שלו, את הכוונה. אין בו רצונות טובים או רעים. אם האדם מתייחס לרצונות שלו, אז נראה לו שיש בו טוב ורע, אבל הכוונה היא כל השוני בין מעשה טוב למעשה רע. וכוונה היא "למה אני נדבק".

ולכן, חשוב לא להיכנס לרע, לא לחשוב על הרע, ולא ללכת לתקן את הרע, אלא כל הזמן להידבק לטוב, ולראות את הכל מנקודת ההסתכלות של הבורא. והגישה הזאת היא המביאה אור מקיף. היא נקראת להשתוקק לאמונה - "צדיק באמונתו יחיה". ופעולה הזאת האדם מעורר את האורות המקיפים, האור המחזיר למוטב, והוא כבר מתקן. לא האדם עצמו, ולא שאוכל את עצמו, ולא בכל מיני אמצעים, אלא האור בא ומתקן. האדם עושה התקרבות מכסימלית לאור, והאור עושה את עבודת התיקון.


מה זה אומר שהאור מתקן?

האור מביא לאדם חשיבות, הוא מראה לו את חשיבות הרוחניות, באופן כזה שהאדם מקבל כוח האמונה. אמונה היא לא מה שמקובל לחשוב בציבור, שהולכים עם עיניים סגורות, ונעשים כמה שיותר פנאטיים, ולא מקשיבים לאף אחד, וצועקים כל הזמן אותו דבר. זאת לא אמונה.

אמונה היא כוח שרוכב על הרצון לקבל כולו, שלוקח בחשבון את הרצון לקבל ולא מוחק אותו. כמו שהכלל מוחק את הרצון לקבל, לכן המצב שלו נקרא "אמונה למטה מהדעת". אבל בעבודה רוחנית האמונה היא למעלה מהדעת, כי האדם כל הזמן מקבל תוספת של רצון לקבל, ולמרות שהאדם מרגיש אותו, הוא כל הזמן הולך מעליו.

האדם רואה את כל המשקעים שלו, ואת כל ההפרעות, וכל הקלקולים, ויחד איתם נדבק לבורא, רוצה להיות ברצון להשפיע. וכך יוצא, שגלגלתא ועיניים גדלים על פני האח"פ, שאח"פ הזה האדם רק מצמצם, ועדיין לא משתמש בו, אבל הוא נמצא בו ובהכרתו. ולכן המצב הזה נקרא "אמונה", כוח הגלגלתא ועיניים שהאדם רוכש מעל האח"פ, מעל הדעת.

מה שאם כן לכלל, אסור לשאול ואסור לראות את ההפרעות, רק לקבל תפיסה מסוימת ובה להיות לכן היחס שלהם נקרא "אמונה למטה מהדעת". אמנם גם הגישה שלהם נקראת "אמונה", כלומר, בכל דת באשר היא מכבדים תכונות השפעה, נתינה, מסירות, אבל עושים את הפעולות הללו למטה מהדעת. זה ההבדל המהותי בין השימוש במושג האמונה בקבלה, לבין השימוש במושג הזה בכל הדתות האחרות ללא יוצא דופן, שאצל כולן הגישה היא פנאטית, למרות שיש הבדל מסוים, אבל לעומת הקבלה הן כולן "כבהמות נדמו".


מה מתקן האור המתקן?

האור המתקן נותן לאדם הרגשת החשיבות, ומתוך זה האדם מעריך את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, יותר מהכלים שלו. ובכך הוא עוזר לאדם לרכוב עליהם. בכך האדם מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את ההשפעה יותר מהקבלה, שהאדם בונה גלגלתא ועיניים מעל האח"פ. הבניה היא לא שבונים קוביה על קוביה, אלא הערכים שיש לאדם כלפי גלגלתא ועיניים הם לאין ארוך יותר גדולים, ממה שיש לאדם כלפי האח"פ.