שיחה על מאמר:

"מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 58
שיעור מה- 30.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

בקבלה לומדים, שהעולם כולו נמצא בתוך האדם, שמה שהאדם מגלה בחושים שלו, נקרא "העולם שלו", ושיש לו אם כך קשר, רק עם בורא. מכאן יוצא, ש"צדיקים" ו"רשעים" ו"רבותי" ו"תלמידי", הם כל המצבים של האדם.

ועל האדם ללמוד, מכל מצב ומצב שהוא עובר. לחקור ולהעריך רק מצבים שהם קרובים יותר לתכלית, ולכוון את עצמו אליהם, אפילו שנמצא במצבים יותר רחוקים, כמו מצבי ירידה, ללמוד ולהחזיק את המצב שהשיג בעלייה. כלומר, העיקר הוא לבחור תמיד בַּעיקר, וכמה שאפשר לכוון את עצמו אליו.

ואז, אם האדם משתוקק לעיקר ונמשך אליו, הוא עובר את המצבים שלו בצורה המהירה והמועילה ביותר. כמו שרב"ש כותב, שלכל אחד ישנה נקודה הנקראת "שורש נשמה". והאדם, מתוך מציאותו בעולם הזה, יכול על ידי ההפרעות שהוא מקבל דרך העולם הזה, להגדיל את הנקודה הזאת פי תר"ך פעמים, ובמקום נקודה, לזכות להיות נשמה שלימה עם כל המילוי שבה, הנקרא "בורא", "אור". מצב שבו הנשמה, הכלי שלה, נמצא בדבקות ובהשוואת הצורה עם האור. במצב הסופי שהאדם צריך להגיע אליו.

וכל המטרה של עבודת האדם היא להגיע להשתוקק למצב הזה. להרגיש בעליות כמה שיותר קרוב אליו, ובירידות לא לברוח ממנו למטרות אחרות, ולא להיכנס לייאוש ולחוסר מעש, אלא להימשך על ידי הלימוד ועל ידי החברים, כל הזמן למטרה. וככל שהאדם נמשך למטרה הנכונה, הוא מקצר את הזמנים, "מקדש" אותם, וכמו שהכתוב אומר: "ישראל מקדשים את הזמנים" - מגיע מהר יותר למצבו הסופי.

וכל הייסורים והתענוגים של האדם סובבים סביב עניין זה, שהאדם מסוגל לכוון את עצמו למטרה על ידי תענוגים או ייסורים בלבד. ומכאן הצורך לבנות סביבנו חברה, סביבה, שתכוון את האדם למטרה על ידי גדלות המטרה, על ידי הכרת נבזות מצבו בעולם הזה, כדי שבלי הקדם ייסורים הוא ימשך למטרה, עוד לפני שכוחות הטבע יפעלו עליו, וידחפו אותו להתקדם לקראת המטרה.

ובתהליך הזה האחד לא יכול להכיר את משנהו, כי כל אדם הוא מנקודה אחרת של הנשמה הכללית, וצריך לעבור את כל השלבים, כל תר"ך התיקונים על תר"ך הרצונות שלו, הנקראים "תר"ך מדרגות", בצורה שונה ואחרת. ועבודתו הפרטית של האדם היא להיות כמה שיותר ער למצבו הנוכחי ולמטרה המוצבת לפניו. כי רק הערנות הזאת של הכרת חשיבות המטרה, היא שנותנת לאדם חומר דלק, דחף להתייגע ולעבוד. כלומר, בכל מצב ומצב שהאדם נמצא, הוא עצמו, או החברה שמייצב סביבו, צריכים להזכיר לו מהו הדבר החשוב בחייו, ולפי המטרה הזאת לחייב אותו להתייגע ולתת כוחות למענה.

ובהתפתחותו האדם עובר את הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, בדומה לדוגמאות שנותן רב"ש, שאחד יושב בבית עם המשפחה, כי עדיין נמצא בדרגת התפתחות של דומם. והשני כבר רץ לכל מיני אסיפות לטובת הכלל, כי עלה לדרגת התפתחות של צומח. והשלישי לא מסתפק בלסדר את העולם עם בני האדם שממלאים אותו, אלא מרגיש צורך לבוא לדרגה מעל האנושות, שבה מתבצע תהליך קבלת ההחלטות על כל המעשים שנעשים.

ובדרגה הזאת האדם לא עובד יותר עם משפחתו, ולא עם כלל האנושות, אלא מעל הכלל, עם הכוחות העל-טבעיים, עם המטרות שהן מעל הטבע. ואף אחד לא יכול להבין מה מתחולל בתוך השני, גם לא האדם עצמו שעובר את המצבים הללו, שמצב למצב לא מבין מי הוא ומה הוא, כמו שקורה בין אנשים שונים. אלא תמיד, אומר רב"ש, בכל מצב שהאדם נמצא, הוא חייב להימשך למצבים הגדולים, הטובים והנעלים שהיה בהם, ולהציב אותם לפניו כמטרה.


מה הם שלושת המצבים האלה באדם: מצב העלייה, מצב הירידה ומצב הקביעות?

במצב עלייה, האדם מקבל אתערותא דלעילא. ובלי קשר לרצון שלו הוא מתעורר ומתחיל לעבוד. מלמעלה מעוררים אותו על ידי זה שנותנים לו תשוקה לדבר מסוים, או מראים לו מטרה נעימה או מטרה גדולה או כל מטרה אחרת, שאפשר להשיג ולהנות ממנה. ואז האדם נמשך אליה ועובד כדי להשיג אותה. הוא נותן יגיעה ואז משיג, רואה, מרגיש משהו, נמצא במגע עם משהו יותר עליון.

לאחר שהאדם הגיע, והתקשר למה שרצה, ונמצא בו, קורה לו מה שקורה לאדם רעב מאוד, שמתחיל לאכול ארוחה. בהדרגה הולך ופוחת התיאבון, ועימו הולך ופוחת התענוג עד שהוא לגמרי נעלם. ואז מה צריך לעשות? להוסיף כלים, להוסיף תיאבון, להוסיף הרגשה של חוסר תענוגים. כאשר האדם מתחיל לקבל כלים חדשים, לפני שהוא ממלא אותם וממשיך הלאה, ההרגשה בכלים שעוד לא השיגו מילוי, נקראת "ירידה" - תוספת תיאבון, הוספת כלים ריקניים, שעל האדם ללכת ולמלא. שביחס לתענוגים שהיו לו, האדם מרגיש עצמו עכשיו ריק.

ואם האדם שרוי בהרגשת החיסרון, ולא בהבנה שהוא מקבל עכשיו כלים חדשים, שיכול ללכת ולמלאות אותם, אז הוא קובע את מצבו כירידה. אבל למעשה זו אינה ירידה. אנשים הולכים לבית הבראה, מקבלים חמש ארוחות ביום, ולפני האוכל הם במיוחד עושים טיולים ופעילות גופנית, כדי להרגיש רעבים, ולבוא לארוחה עם תיאבון, ועם תשוקה להפיק ממנה כמה שיותר טעמים, כדי לאכול יותר ולהנות בכיף.
והם לא קוראים להליכה ולפעילות שהם עושים "ירידה". למה? מפני שאם האדם יודע שאחרי הרגשת הריקנות הוא בא לתענוגים, והפעולה שלו עכשיו היא כדי לגלות כלי לתענוג, אז גם הכלי הופך לחלק מהתענוג. והאדם שמח שהוא רעב, מפני שעכשיו הוא הולך לאכול ויקבל תענוגים. כלומר, תלוי איך האדם מתייחס לעליות וירידות, מהי בשבילו עליה ומהי ירידה. הכל נמדד יחסית למטרה.

אם המטרה שלו היא תענוגים, והוא יודע שאי אפשר להשיג אותם בלי רעב ותיאבון, אז רעב ותיאבון הם בשבילו שמחה ולא ירידה, אלא חלק מהעלייה, כלי של עלייה. לכן, כל הבעיה שלנו היא לראות את התהליך, להתבונן בו מן הצד, להכיר אותו כולו, ולכל מצב לתת חשיבות כגורם למצב הבא, שהוא עוד יותר טוב ועוד יותר נעלה. ואז לעולם לא יהיו לנו ירידות, אלא רק הבחנות מתי בונים את הרעב והתיאבון, ומתי ממלאים אותם בתענוגים.

ומהו "מצב הקבוע"? "מצב הקבוע" הוא מצב מאוד לא טוב, ואסור להיות במצב הקבוע. במצב הקבוע האדם לא משיג תענוגים ולא משיג כלים לתענוגים. המצב הזה הוא מצב מת, וצריך כמה שפחות להיות בו. כלומר, אם האדם מתנתק מהכוונה ומהמטרה, אם הוא הולך לפי הגוף ולא עושה פעולות לקראת המטרה, נקרא שהוא נמצא במצב הקבוע, במצב מת. לכן צריך להשתדל להיות במצבים הקיצוניים ביותר, כי הם המועילים ביותר.


באיזו מידה האדם קובע את המצבים שהוא עובר?

כל התהליך הזה נקוב מראש, חתום וחרוט בתוך הנשמה של האדם. ואין לו יכולת לשנות אף לא צעד אחד ממנו. כל המקרים שהאדם יפול ויעלה, ומה יקרה איתו בכל מצב ומצב, הכל נמצא בתוך התכונות של האדם, שקיבל אותם בצורה מסוימת, וצריך להגיע איתם למצב מסוים. הדרך כבר סלולה וכל המצבים שלה ידועים מראש.

אלא ביכולתו של האדם לעבור את אותם המצבים בהרגשה אחרת. במקום להרגיש שהוא סובל והולך לגווע ברעב, להרגיש ההפך, שמח שהוא הולך ומכין את הכלי שלו לתענוג. ההבדל הזה נראה פסיכולוגי, אבל הוא ההבדל מהותי, ותלוי במידת הקירבה לבורא. האם בכל המצבים הללו האדם מודה בכך, שהוא נמצא בתהליך, בהתפתחות, בעלייה תמידית, בהתקדמות, לקראת הדבקות, לקראת מצב של חיבור עם הבורא.

אם במצבים שהאדם עובר, יש לו קשר עם התכלית, אין לו אף מצב נורא, אלא ההפך, כל מצב נראה לו מועיל. כי באמת אין דבר שנברא, שלא לצורך השגת המטרה. נכון שאין ביכולתנו לשנות את תהליך ההתפתחות שלנו, אבל על ידי שינוי היחס כלפיו, ההכרה בו, הערכה אליו, האדם משנה את ההתפעלות ממנו, את ההרגשה שלו, את תמונת המצב מקצה לקצה - קורא אחרת לגמרי את המציאות - מחיים של ייסורים קשים גרועים ממוות, לחיים של תענוגים נפלאים בלתי פוסקים, שקשור למטרה ושמח, כי המטרה מאירה לו כאילו כבר נמצא בה.

אפשר לטעון שזו בעצם אשליה, כי לא חשוב איך האדם מרגיש, רע או טוב, למעשה הוא עובר אותם מצבים. אלא ששינוי היחס כלפי המצבים האלה, הוא מרע הגרוע ביותר, לטוב הנפלא ביותר. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך", איך היחס של האדם משנה בו את כל התמונה ממצב שנראה כממש גיהנום להרגשה של גן עדן. והוא מסביר, שבאמת שום דבר לא משתנה באדם. האדם תמיד נמצא במצב הסופי של מלכות דאין סוף. אלא מעבירים אותו דרך התרשמויות שונות, כדי שישנה את היחס שלו כלפיהם, את היחס שלו למציאות הקבועה ששרוי בה.

ולאדם אין יכולת לשנות בבת אחת את היחס למציאות הקבועה. לכן מעבירים אותו את המצבים אחד לאחד, שכלפי המצבים האלה הוא כל פעם ישנה את היחס שלו למטרתי. וכך עד שהאדם מגיע למצב הסופי, ומבין שהיה בו כל העת, רק לא הרגיש אותו, בגלל היחס שלו כלפיו. כלומר, כל מה שהאדם עובר ומרגיש וקורא לו "עולם שלי", הוא לא היכן שהוא נמצא, אלא היכן שנמצא היחס שלו.

האדם פותח את המציאות, חלק מתמונת המציאות, לפי מידת היחס שלו כלפיה. לחלקים האלה הוא קורא "עולמות". אבל אין עולמות, אין מדרגות, אין מצבים. היחס המשתנה של האדם למצב ששרוי בו באופן קבוע, הוא שמשנה לו את התמונה, שאותה הוא מכנה "מדרגות", "עולמות".

לכן ככל שהאדם משתדל להתייחס למציאות נכון יותר, כך הוא חוזר למציאות הנכונה, ומגלה אותהאי היא באמת. כלומר, אם האדם לא עובד על שיפור היחס למצב שנמצא בו, אז הוא נמצא במצב שנקרא "מצב הקבוע", שנחשב ל"מת", שאין בו שום קביעת יחס כלפי עולמו, מצבו. אבל ברגע שהאדם מתחיל לקבוע יחס למציאותו, ורוצה להעריך אותה בצורה אחרת, לפי הכנות שעובר, לפי עמדה אחרת, לפי מדידות שונות, שלפיהן הוא קובע איך עליו להעריך את המצב, אז הוא נמצא בתהליך של התפתחות פנימית.

מכאן רואים שהעולם לא משתנה, האדם נמצא כל הזמן בגמר התיקון. הבורא לא ברא שום דבר חוץ מגמר התיקון. אלא הכל תלוי בהתפתחותו הפנימית של האדם בלבד. ולכן בהתאם להתפתחות של האדם, בהתאם לשינוי היחס שלו למציאות, הוא רואה מציאות אחרת. לא שהמצב נראה לו יותר טעים, יותר נעים, או יותר גרוע ויותר רע. אלא הוא רואה אותו בצורה שונה בכל חושיו. היחס של האדם למציאות נקרא "כוונה".

השינוי בקביעת היחס כלפי המציאות, מתפיסה שיש מציאות אחת שקיימת, להבנה שלא קיימת מציאות, אלא היא תוצאה מקביעת היחס שלי כלפיה, השינוי הזה הוא היציאה של האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. התרוממות שלו מעל החומר, מעל התפיסה שיש עולם חומרי שקיים, להבנה שהוא לא קיים, אלא אני ביחס שלי, בכוונה שלי, קובע מה קיים. המעבר הזה נקרא לעבור מחיצוניות לפנימיות, לעיסוק בפנימיות. ופנימיות נקראת "כוונות".

אנשים חושבים שלהתעסק בכוונות, פירושו להתייחס בגישה פסיכולוגית אחרת, ואז להרגיש יותר טוב. אבל מדובר ביחס שונה לגמרי מהיחס האנושי. שאם האדם מתייחס למציאות שנמצא בה, מדרגת גמר התיקון, אז הוא לא מתייחס אליה יותר רגוע ומסכים איתה, כמו שממליצים לו השכנים, הפסיכולוגים והרופאים, אלא הוא מתייחס אליה במהות שונה. שהמציאות שלאמיתו של דבר הוא נמצא בה, מתנהגת לפי חוקים אחרים. לא לפי חוקים של קבלה לעצמי, אלא לפי חוקים של השפעה לזולת.

ואז האדם מתחיל לראות את המציאות בצורה אחרת, הוא רואה קשר אחר לגמרי בין חלקי המציאות. הוא רואה איך כל העולם וכל האנושות פועלים בהשפעה אחד כלפי השני, בהתאמה מוחלטת לבורא. שהבורא מתלבש בהם וממלא אותם, וכולם צדיקים גמורים הנמצאים בגמר התיקון. הכל תלוי איך האדם עצמו קורא את תמונת המצב, או דרך שרואה חוקים של השפעה, או דרך חוקים שרואה אותם כקבלה. אבל הוא עצמו רואה!


מה פירוש המונח הזה ש"פותחים לי עולם"?

"פותחים לי עולם" נקרא שהאדם מצליח לקרוא את התמונה שנמצא בה, בהבנה אחרת של הקשר בין המרכיבים שלה. האדם פתאום רואה שהחוקים בעולם הזה, שהאנשים בעולם שלנו, יש ביניהם קשר אחר, בכוונה אחרת, במטרות אחרות. הוא פתאום מצליח לגלות שכבה יותר פנימית של המציאות. ואז נקרא שהשתנה היחס שלו לכל המציאות, והוא רואה עולם שונה.


איך אפשר לחזק את שינוי היחס הזה?

להשתוקק כל הזמן להיות בקריאה יותר פנימית. להשתדל לראות מה מסתתר אחרי הדברים. המונחים האלה "אחרי המחסום" או "העולם הרוחני", מה המשמעות שלהם? שאחרי תמונת העולם הזה מתחילים לגלות קשרים בין המרכיבים. הקשרים האלה הם מחשבת הבריאה, שמקשרת את הכל הפריטים בעולם הזה. ואז רואים, ששם הכוונה לגמרי אחרת, ממה שנראה מהצד הזה. שהקשר בין הדברים הוא לפי נוסחאות שונות ממה שחושבים קודם.

אם קוראים מהצד השני, את הקשרים האמיתיים בין הפרטים, מגלים שכולם משפיעים אחד לשני, שכולם אוהבים אחד את השני, שאין בעולם שום דבר רע. רב"ש נותן דוגמה על אדם שנותנים לו רצון לכסף. כמו נהג מונית, שרק רוצה להרוויח כסף, הוא לא מפעיל מונה, מכפיל מחירים, וכו'. אבל מהצד השני פתאום מתגלה שכל רצונו הוא להשפיע ולעזור לזולת, שהוא כל הזמן רק חושב את מי להביא לאן, ומה לעשות עם כל אחד ואחד שיהיה לו הכי טוב. ורק מבלבלים אותו, שכאילו ירצה להרוויח כסף, ובאמת הוא לא רוצה להרוויח כסף, אלא הוא קורא את מצבו בצורה לא נכונה, היחס שלו עוד לא נכון. ואם מסתכלים מצידה השני של התמונה, מעבר למחסום, רואים את היחס הנכון.

ומה שהאדם רואה במצבו הנוכחי, משול לצד הפוך של ריקמה, שהתמונה הרקומה לא ברורה, והקשרים לא יפים וסבוכים. לא רואים את כל הקשרים אמיתיים, שרואים בצד של הריקמה עצמה. אבל כאשר נפתחות בפני האדם האפשרויות לראות את צידה השני של ה"ריקמה", הוא מגלה את היחס הנכון בין ה"חוטים". והתמונה היא באמת מרהיבה.

והפן הזה הוא מה שחסר לנו, ורוכשים אותו שפוסעים במדרגות, בדרך למצב הטוב ביותר. למצב שבו האדם רואה גם את תמונת העולם הזה, שאינה משתנה, "עולם כמנהגו נוהג", אבל יחד איתה הוא רואה גם את צידה השני, את כל הקשרים שישנם בין חלקי המציאות. ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, שהכל היה כך מלכתחילה, רק הראייה שלו לא היתה עדיין מוכשרת, לראות כך את פני המציאות.


האם מהצד השני של התמונה רואים שהערבים לא שונאים יותר יהודים?

רואים שהערבים בפנים בתוכם, אוהבים את היהודים כאחים, יותר מאשר את עצמם. כמו שרואים על נהג מונית, שהוא באמת רוצה להסיע את כולם, ולעשות להם טוב, וחושב רק על זה. וכל ההתנהגות שלו שהוא דורש כסף וצועק, היא מפני שהוא לא קורא נכון את המצב, הוא בובה כי לא הולך עדיין בצורה הכרתית, אבל למעשה הוא מבצע רק פעולות של אהבה.

הוא לא יודע שהוא מבצע אותן, אלא לו עצמו נראה שהוא רודף כסף. כך נראה גם לערבי שהולך להרוג יהודי, הוא שונא אותו ולשם זה הוא הולך לבצע הרג. אבל שמסתכלים מהצד השני, התמונה נראית לגמרי אחרת. רואים שהוא הורג את עצמו ומוכן להרוג את עצמו, רק כדי לעשות טוב ליהודי. מתוך אהבה ליהודי, הערבי מוכן להרוג את עצמו, רק כדי לקדם את היהודי, לעשות לו טובה.

במאמר שלו "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך" בעל הסולם נותן דוגמאות משני צדדי הרקמה. איך העולם נראה אחרת לגמרי בהתאם להתייחסות של האדם כלפיו. כי העולם לא קיים, אלא הוא פרי היחס שלנו אליו.


האם שינוי פנימי שמשנה את העולם הוא פסיכולוגי בלבד?

השינוי הוא לא פסיכולוגיה אנושית, מפני שהאדם מסוגל לראות את העולם מצדו השני, בהתאם לכמה שהוא עצמו נמצא בצד השני, כמה שהוא נמצא בעל מנת להשפיע. אני מסוגל לראות נהג המונית כבא ועוזר לכולם ואוהב את כולם, רק אם אני נמצא בעיניים שלי בראייה כזאת של המציאות, אחרת אני לא יראה את הפעולות שלו בצורה כזאת. האדם מגלה את המציאות לפי התכונות שלו.

אם האדם משתנה - העולם שלו משתנה. אין מה לדרוש מהעולם להשתנות בלי לשנות את עצמי, הוא לא ישתנה אף פעם. הסיכום הוא פשוט - אם האדם עובד על שיפור עצמו, אז הכל סביבו משתנה. ורק בשיפור ובשינוי האדם, תלוי העולם. ולא בכך שהאחרים ישתנו. האדם מגלה שהם לא צריכים להשתנות, שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ורק לו זה בא ומתגלה עכשיו. והאחרים לא יודעים עובדה זאת. אבל הוא כבר יודע.

בעל הסולם כותב במאמר "שני מצבים" ("שמעתי" מאמר נ'), שאז האדם רואה איך השכינה הקדושה מלובשת בכל העולם וכולם עוסקים בהשפעה ומנוחה.


לפי איזה צד של התמונה צריך להתנהג לערבי במציאות של העולם הזה?

על האדם להתנהג בדיוק לפי המציאות שבה הוא נמצא. אבל אם האדם הוא מקובל, ונמצא מצדו השני של המסך, של התמונה, ורואה איך כולם מתייחסים אחד לשני באהבה, ששם אין ערבי שהורג יהודי, אלא מוכן להרוג את עצמו כדי להתייחס נכון ליהודי. אם בא אליו עכשיו ערבי ורוצה לפגוע בו, מה הוא צריך לעשות? אנחנו לא נמצאים במציאות שרואים בעיניים רוחניות, אלא במציאות הגופנית, ואין ביכולתנו להצליב את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, לכן עלינו להתנהג בעולם הגשמי לפי חוקים של הגשם, לפי חוקים של גופים, ובעולם הרוחני לפי חוקים של הרוח.

כל זמן שהעולם לא מגיע כולו לגמר תיקון הכללי, ישנם בלבולים כאלה מפני שיש עדיין פער בין ההתנהגות הגופנית להתנהגות הרוחנית. לכן המקובלים, למרות שהם נמצאים במדרגות עליונות, הם בכל זאת חולים ומתים בצורות נוראיות לפעמים, וסובלים בעולם הזה מהשמצות והתנפלויות חסרות רסן עליהם וכו'. אין קשר בין המצב הגשמי למצב הרוחני, בגלל שהעולם בעצמו עדיין לא נמצא בגמר התיקון.

מה שאם כן, אם ההכרה הכללית של כל העולם תעבור לצידה השני של התמונה, תסכים עם הבורא ותידבק אל הבורא, כלומר תידבק למבט שלו על המציאות. תעבור מנקודת המבט שלנו לנקודת המבט שלו, תעשה תיקונים על היחס שלה למציאות, ותהיה כמוהו. אז שני חלקי המציאות הגשמי והרוחני ידבקו אחד לשני. שני צדדי הריקמה יהיו כאחד כלפינו, כלפי המבט שלנו, של כלל האנושות, כלפי כל הנשמות שבנשמת "אדם הראשון".

במצב הזה שנקרא "גמר תיקון הכללי" נביט כולנו יחד מנקודת מבטו של הבורא, יחד עם הבורא. ואז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות גם בגופים וגם בנשמות. "בנשמות" נקרא בקביעת היחס שלנו לתמונה, ו"בגופים" נקרא איפה שנמצאים בגוף, ברצונות לא משתנים.


האם עלינו לנהוג לפי הכלל שכתוב בתורה: "הקם להורגך השכם להורגו"?

כתוב בתורה, שאם באים להרוג אותך, עליך להרוג את מי שבא, לפני שהוא מנסה להורגך. בתורה מתוארות מלחמות רבות שנהרגו בהן הרבה אנשים, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר, ובימי דוד המלך שהיה השכם וערב במלחמות. ובימיו המלחמות לא היו כמו עכשיו, אלא כל יום נהרגו עשרות אלפי בני אדם בקרב מגע, ולא כמו היום שזורקים כמה פצצות כדי אחר כך לעשות איזה תהליך שלום. קרב היה קרב. מי שהלך למלחמה לא חזר.

והמלחמות הקשות האלה נוהלו על ידי אנשים שהיו במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, בהכרת המציאות הנכונה. לא כל שכן לפני בית ראשון, וגם אחריו בימי בית שני, והם עסקו במלחמה והרגו אחרים ומתוכם היו כאלה שממש 'ניקו' את השטח כולל נשים וילדים. אז איך מקובלים יכולים לעשות דבר כזה? איך המכבים נלחמו, הרי הם היו מקובלים גדולים, שבטח קראו מצידה השני של הריקמה את כל המשמעות של המלחמות שלהם בעולם הזה?


מה מקור הבלבול?

הבלבול הוא מפני שלא נמצאים בהתבוננות במציאות הזאת, אלא רק מתארים אותה לעצמנו איך היא מאחורה. הבלבול הוא בין איפה שאני נמצא, ומה אני מתאר לעצמי שבו אני כביכול נמצא, מזה נוצר הבלבול.


מה ההבדל בין אהבה להרגשה?

האדם אוהב את הילדים שלו, אבל לפעמים נותן להם מכות. באהבה מתייחסים במצב קבוע, ובהרגשה מתייחסים לפי המעשים של האדם, בהתאם למה שהוא צריך להיות. ואז למרות שאני אוהב אותו, אני מכה אותו. אני כביכול שונא אותו. לא אותו, אלא את הצורה החיצונית שלו, שהיא לא בהתאם לדרגה שהוא צריך היה להיות בה. השנאה היא לקלקול שלו ולא אליו.

וכדי לתקן את הקלקול שלו, לקרוע אותו מעליו, להוציא אותו ממנו, אני נותן לו עונש בדיוק במידה, שתעזור לו להיפטר מהקלקול הזה. אני מגלה בו סבל בעוצמה כזאת, ומכוון בצורה כזאת, שממנו הוא יודע, שעליו להוציא מעצמו את הקלקול הזה. ואז הסבל שהוא מרגיש, הוא בשבילו הצלה, חומר דלק, הבחנה ברורה, מה עליו להוציא עכשיו מעצמו.

אם לא מענישים בצורה נכונה, האדם לא מבין למה הוא קיבל מכות, מה רוצים ממנו, ואז מתחיל לשנוא אותך. אבל אם נותנים מכה מכוונת כנגד הרע שבו, והוא יודע שעכשיו על ידי המכה הזאת, הוא ידע בדיוק איך להיפטר מהרע הזה, איך לעקור אותו מהשורש, איך בדיוק לחתוך אותו ולהוציא, אז הוא מודה לך. כך בצורה האידיאלית.

הגישה הזאת מתגלה ביחס של הבורא כלפינו. הוא ברא בנו רע, מידות רעות, ואחר כך נותן מכות, אבל מכוונות בצורה מדויקת להוציא את המידות הרעות האלה. אז מה התועלת מכך, שהוא בורא רע, נותן בגללו מכה שאומרת איפה הרע הזה, והמכה מוציאה את הרע ממני? ומי הוא האדם, רק נוכח שעליו עוברים כל המאורעות האלה? בשביל מה האדם צריך את זה?

התועלת היא, שהאדם על ידי התהליך הזה משנה את היחס שלו לכל התהליך. בכך שהוא לומד את פעולות הבורא, איך הוא ברא רע ונותן מכה כנגדו, כלומר, מראה לאדם את היחס שלו לרע הזה, ועל ידי זה מביא את האדם לצד השני, לצד הטוב, בכך האדם קונה את השכל של הבורא. האם האדם יכול ללמוד את פעולות הבורא גגם בלי מכות? אם הוא משתדל להסתכל על כל התהליך שעובר עליו, בעיניים של הבורא.


האם הצ'אט באתר MSN בעברית היה מועיל?

אין לנו שום יכולת להעריך את הכניסה הרוחנית, שהרוחניות נכנסת לעולם שלנו, לחיים האלו. אנחנו לא רואים איך פתאום, בצינורות הקשר שלנו ושל החיים שלנו, מתחילות לזרום שמועות, דעות, הרגשות רוחניות, מחשבות קטנות. אנחנו לא יכולים להעריך את זה, לא רואים אותן. אבל מה שקרה הוא דבר גדול מאוד.

אפילו בצורה כזאת שלא מעבירים משהו רציני, אלא סתם כך תגובות על שאלות שזורקים אליך, גם זה מביא תוצאות גדולות. היום קהל מוכן לקלוט קבלה, להסכים, לראות, לחשוב. אנשים התעניינו וקיבלו את הקבלה בצורה מאוד רצינית. זה היה בשבילם גילוי פתאומי. כלומר, רואים שהאדם נמצא היום בחוסר תקווה, ללא עתיד. סוף סוף הגענו למצב הטוב ביותר, שהיצור הזה מוכן להתפתח, הוא רואה שנמצא במצב שלא מסוגל לזוז בעצמו.

אנחנו חיים בתקופה שלא היתה כמוה.