שיחה על מאמר:

"שני מצבים"

"שמעתי" - מאמר נ'

שיעור מה- 31.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: ""שני מצבים"

האדם שנמצא בעבודה אמיתית, שדואג לשינויים הפנימיים שבו, להתפתחותו הרוחנית, תמיד הוא נמצא באחד משני המצבים, או עליה, או ירידה. או שכל העולם נראה לו, מחשבה אחת, כוח אחד, שליטה אחת של הבורא. או שהעולם נראה לו כמנהגו נוהג, שתמיד יש לאדם דחפים לבחור מתוך הרצון לקבל שלו, מתוך התפתחות האגו שלו, במה כדאי לו לעסוק. והאדם מרגיש את שני המצבים הללו, ויכול לקבוע את הסיבות להם, ולמה הוא נמצא בהם.

מה שאם כן האדם, שלא נמצא בהתפתחות, הוא בכלל לא שם לב איך הוא מקבל את העולם, אלא חי בו וחש אותו ללא מודעות. והמטרה בעבודה רוחנית היא להגיע למצב, שכל רגע נחשיב אותו כקובע, כגורלי ובלתי חוזר, ואז נהיה תמיד בשני מצבים קיצוניים, שככל שהם יהיו יותר קיצוניים, נלמד מהאחד על משנהו, ובעצמנו נרצה לקבוע את מצב הדבקות בכוח העליון, שהוא המצב הנעלה משני המצבים הללו.

עד שלמרות ההפרעות, האדם מגיע לנקודה הנקראת "לעיני כל ישראל", המשפט שבו מסתיימת התורה. האדם עובר בפנימיות שלו, את כל המצבים שכתובים בתורה, כלומר, כל מה שקוראים בחומש מהתחלה עד הסוף הוא עובר על עצמו - "כותב ספר תורה", אותה מצווה שעל כל אחד לקיים. הוא עובר כל מצב ומצב, כל אות ואות ("אות" נקרא מצב מיוחד שבו נמצאת הנשמה), ומגיע לגמר התיקון שלו הנקרא "לעיני כל ישראל".

"הנה להעולם יש שתי מצבים," אם האדם נמצא בהכרה, מודע לעצמו, שהוא נמצא בתהליך התפתחות, אז עליו לראות שני מצבים בלבד בהתפתחות שלו:
המצב הראשון נקרא "ייסורים",
והמצב השני נקרא "שכינה הקדושה".
או שהאדם מרגיש את הבורא, את הכוח העליון, הכוח היחיד שמנהל את כל המציאות, גם את העולם הרוחני וגם את העולם הגשמי. והוא מרגיש אותו, חש אותו, מתייחד עימו בצורה כלשהי. או שהוא מרגיש ייסורים. מה הם ייסורים? במידה שהאדם לא מתייחד עם הכוח העליון, אבל מרגיש שהוא קיים, מרגיש שהוא נמצא, רק אין לו שייכות אליו, מהריחוק הזה האדם מרגיש ייסורים.

"כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע", כלומר, התייחד עם הכוח היחיד, הכוח הכללי, החוק שכולל את כל המציאות, הנקרא "שכינה הקדושה", לפני שהאדם מגיע להשתוות הצורה אליו, להדביק את עצמו אליו, "אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים". או שמרגיש ייסורים, שהוא עצמו לא דבוק לכוח הזה, או שמגלה שסיבת הייסורים בעולם, שהוא הפוך מהכוח הנקרא "בורא". ובמידה שלא מתייחד עימו, באותה מידה מרגיש ייסורים (גם ברצון לקבל שלו), שהוא לא מלא. והרגשת הייסורים והמכאובים היא בעצם אותו כוח שחייב למלאות אותו, ונראה לו בכלים שעוד לא מתוקנים, כאחוריים, כחושך.

וההרגשה הזאת היא הרגשה מועילה להתפתחות, כי על-ידה האדם יודע איפה עוד עליו לתקן ומה לתקן, והידיעה הזאת מעוררת אותו להתפתח. בדומה להרגשת הכאב בגוף, שניתן לנתק אותה ממרכז העצבים במוח ויותר לא להרגיש שום כאב, אבל אז האדם עלול לפגוע בעצמו, להכניס את ידו לאש מבלי להרגיש שהוא הולך להישרף. לכן הכאב הוא דבר מועיל, שמנווט את האדם איך להסתדר נכון בלי להינזק. אותו מנגנון בחיי היומיום קיים גם ברוחניות.

רק האדם לא מודע לכך, שאותו כאב פיסי ששומר עליו, לא לדקור את עצמו או לשבור איבר לעצמו, אותו כאב בדרגה יותר עליונה, נפשית, רוחנית, מיועד לאותה תכלית. לדעת איך עליו לכוון את עצמו, כדי להמשיך ולהתקיים בצורה הטובה ביותר ולא להינזק יותר ממעשיו. הכאב והייסורים הם הגבולות עד להיכן מותר להיכנס בלי לעשות כל רע. להרגיש כמה שיותר בהבחן הקודם, להיות במודעות נכונה, ובכך מהר לרפאות את עצמי ולצאת ברווח ובטוב.

"כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע", שזהו הקו האידיאלי, הישר, "אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים, אלא אחר כך הוא זוכה ורואה שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם." שבכל העולם, כל המציאות של האדם, מה שרואה ומה שמרגיש, מה שמחוץ לו ומה שבתוכו, אותה התמונה שמתחלקת בו לשניים, לחיצוני ממני ולאני, האדם מגלה שבכולה מלובשת השכינה הקדושה - "ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם".

אם האדם פותח את החוש השישי שלו, את הנשמה, ורואה את המציאות מאחורי המציאות שלנו, את הכוחות שפועלים, המחשבה שמסובבת את הכל, אז הוא רואה שיש רק מחשבה אחת, שמכנה אותה, או "קב"ה", או "שכינה הקדושה", שפועלת על הכל וכוללת את כל המציאות, שגם הקוטביים והמנוגדים לאותה מחשבה, נכנסים ונכללים בה כאחד.

"והעולם נקראת אז בשם שכינה הקדושה, שהוא המקבלת מהקב"ה", כלומר, כל העולם נקרא אז "כלי אחד", רצון לקבל, והבורא הוא האור שממלא את הכלי הזה. "ואז נקרא יחוד קוב"ה ושכינתא," שכל הרצונות, כל הנשמות, בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, כולם הם כלי להשראת השכינה.

"כי כמו שקב"ה הוא המשפיע כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה." גם קודם הכל היה כך, רק האדם לא פתח עדיין את עיניו, ולא ראה את המציאות הזאת. ואילו עכשיו הוא מגלה שהיא כזאת. זה כל ההבדל. כולנו גם עכשיו נמצאים בגמר התיקון, בצורה מתוקנת, בדבקות עם הבורא, מלאים בכל האור, בכל השפע, בצורה מושלמת ונצחית. אבל החיים של האדם נקבעים לפי כמה שהוא מרגיש, ולא לפי כמה שיש לו באמת.

כמו בעולם שלנו, שיכול להיות לאדם הכל, כסף, כבוד, משפחה, ילדים, אבל הוא נמצא בייסורים, סובל ובוכה, ומרגיש שהחיים שלו גרועים ממוות. אנשים שרע להם באמת, ואין להם כלום, שמחים ומאושרים, והוא שיש לו הכל, בוכה שרע לו. כלומר, לא חשוב מה יש לאדם, חשוב איך הוא מקבל מה שיש לו. מה הוא רואה ומה הוא לא רואה. יכול להיות לו הכל, והוא קובע לעצמו שאין לו. שמה שהוא רוצה, עם מה שהוא מתמלא, אין לו.

אותו דבר ברוחניות. רק ברוחניות ההבדל מוחשי יותר, מפני שמה שקובעים, הוא מה שרואים, מה שמורגש באדם. בעולם הזה לאדם יש בית, משפחה, כסף, והוא יכול להרגיש שאין לו כלום. כלומר, עובדתית יש לו, רק בהרגשתו אין לו. אבל ברוחניות, מפני שאין מציאות של חומר גשמי ולידו רצון, אלא הרצון, הכוונה, היא המציאות. ואז האדם בדיוק רואה ומבין מה יש לו, לפי צרות העין שלו. אף אחד לא יכול לנחם אותו, שהוא נמצא בגמר התיקון, ויש לו הכל, והוא שלם ונצחי, אם הוא רואה שכולם מתים. לאנשים אין כלום וכולם מסכנים וסובלים מהחיים. כלומר, צריך לתקן את הראיה.

כך אומר בעל הסולם, שהאדם מגיע לכוונה על מנת להשפיע, אז הוא רואה ש"העולם נקראת אז בשם שכינה הקדושה שהוא מקבלת מהקב"ה ואז נקרא יחוד קוב"ה ושכינתא," כלומר, כל הכלים מלאים באור, ו"כמו שהקב"ה הוא המשפיע כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה." ואז האדם רואה, שכל המציאות, כל האנושות, כל החברים, הם כולם צדיקים גמורים ונמצאים בגמר התיקון, ואין שום דבר רע. אבל כל זאת הוא רואה רק במידה שמתקן את עצמו. לכן נאמר: "כל הפוסל במומו פוסל".

"וזה דומה לניגון עצב כשיש מנגנין שיודעים לבצע את היסורים שעליהם נבנה הניגון כי כל הניגונים הם כמו שפה המדברת שהניגון מפרש את הדיבורים מה שהוא רוצה לדבר בעל פה, ואם הניגון מעורר את האנשים ששומעים אותו עד לבכיה שכל אחד ואחד בוכה מחמת היסורים שהניגון מבטא אז נקרא זה ניגון", ניגון אמיתי, שמעורר את האדם ומזכיר לו כל מה שמרגיש, "וכולם אוהבים לשמוע אותו," למרות שהם בוכים, למה? "ובאמת איך אפשר שאנשים יהנו מיסורים, אלא כיון שהניגון אינו מראה את היסורים של ההוה, אלא על העבר" בזמן שהאדם שומע ניגון, הוא לא נמצא במצב הזה בהווה, אלא היה בו בעבר, והניגון רק מזכיר אותו.

"היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מלואם" כלומר, אם לאדם היו ייסורים, והוא תיקן את המצבים האלה ונמצא במצבים יותר טובים, אז כדאי לו להיזכר במצבים הפחות טובים, כי הוא מעורר את הכלי, את החסרונות, את המרירות הזאת, ביחד עם המילוי. ואז הם מביאים לו הרגשה טובה. מאיפה באה ההרגשה הטובה, שהדמעות הן מתוקות? מתוך שמעורר את הכלי יחד עם המילוי, יחד עם האור. ואנשים משלמים הרבה בשביל זה, הולכים לתיאטרון, לסרט, וכו'.

"לכן אנשים אוהבים לשמוע אותם שזה מראה על המתקת הדינים שמה שהיה לו יסורים נמתקו לכן היסורים האלו הם מתוקים לשמוע אותם ואז נקרא העולם בשם שכינה הקדושה." ברוחניות שום דבר לא נעלם, גם לא הכלים הקודמים. אין שיכחה. כמו שבגשמיות, אדם שמח אם הוא נזכר במשהו רע, הוא מצרף אותו לטוב שיש לו עכשיו, והופך אותו לערגה. ברוחניות הכל מצטרף לכלי, שנעשה יותר ויותר גדול. כל הייסורים וכל המילויים מצטברים, וכך האדם אוסף תמיד עוד יותר התרשמויות ועוד יותר התפעלויות.

"והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש שיש מנהיג להבירה, כמו שאמרו חז"ל שאברהם אבינו עליו השלום אמר אין בירה בלי מנהיג?" אברהם אבינו היה כמונו, הוא לא האמין בשום דבר, ואף אחד לא לימד אותו, שיש כוח עליון, שמנהל את העולם, וצריך לגלות אותו. אלא המדרש מספר, שהוא הרגיש בעצמו דחף והתחיל לחפש. הוא היה בדואי משבט נודד, שהטרידה אותו השאלה, מי הוא המנהיג של כל היקום הזה שבנוי בצורה כל כך נפלאה, הרי לא יכול להיות טבע מסובך ומשובח וכל כך חכם בלי מנהיג, חייב להיות כוח שעומד בראשו, בדומה לאדם שהוא הגורם החכם בבריאה.

במה האדם גדול בבריאה? שיש לו ראש. בסופו של דבר שולט וחזק מי שיש לו יותר מוח, ראש, יכולת, בכוח שלו, בחשבון שלו, במחשבה שלו, לשלוט. אם כך, כנראה שיש בטבע כוח שליטה עליון, שבו נכללים כל המעשים, וכל החשבונות, וכל מה שקורה לכל חלקי הבריאה יחד. ומתוך השאלה הזאת: "אין בירה בלי מנהיג?", שעליו לגלות את הכוח השליטה העליון הזה (כמו שאיינשטיין רצה לגלות את החוק היחידי שכולל בתוכו את כל המציאות, את הנוסחה שבתוכה נכללות כל הנוסחאות, כל החוקים וכו'), אברהם יוצא לחקור את הטבע, ומגלה דרך הטבע שיש כוח עליון, ומתחיל לכתוב עליו וללמד איך להשיג אותו. בזה הוא היה מיוחד.

"ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם הוא במקרה". בשום מקום במציאות או בחוקיה, לא מגלים מקריות. "קרה במקרה" פירושו חוסר ודאות, חוסר התמצאות, חוסר ידיעה של החוקים או המעשים שקורים, שאנחנו משיגים אותם רק בחלקם. ואז הם נראים לנו כאילו הם קורים כל אחד בנפרד, כי לא רואים את הקשר ביניהם, לכן אומרים עליהם שהם "מקרה". אבל אין מקרה, ומה שנראה לנו כמקרה נובע מחוסר וודאות, חוסר ידיעה שלנו.

"והסיטרא אחרא מחטיאו את האדם לומר שהכל הוא מקרה שזה סוד חמת קרי", כלומר, הכוחות של האדם נמצאים כנגד הבורא בצורה מיוחדת מאוד, כהעתקה מהבורא. האור שהעתיק את הכלי עשה ממנו הטבעה, הוא הטביע בכלי את הצורות ההפוכות ממנו בדיוק נמרץ. וכך כל ההפרעות, כל המחשבות, כל מה שמתעורר באדם, הפוך מן האמת. והיתרון והכוונה בדבר, שעל ידי זה האדם יגיע מהצורה ההפוכה, לכל ההבחנה והבחנה שיש באור, ברוחניות, בנצחיות.

על ידי החקירות הללו, על ידי העבודה להפוך כל רצון, וכל מחשבה, וכל הפרעה, למועיל, האדם זוכה להבין את הבורא, איך הוא עשה את ההטבעה הזאת. האדם בא בצורה ההפוכה, מהתבנית כלפי המקור, ואז משיג את השכל של הבורא, את הפעולה שלו ונעשה כמוהו.

"אלא שאדם צריך להאמין בשכר ועונש," לחפש בכל דבר "שכר ועונש", קשר בין הגורמים, ואין חשיבות לצורת הקשר, קשר חיובי או קשר שלילי, ולשייכות של שני הדברים האחד לשני, כסיבה או כמסובב, הם נקראים "שכר ועונש".

ומהו "ואית דין ואית דיין"? שיש חוק, ויש כוח המחזיר לקיום החוק. כך רואים בטבע. אדם שקופץ מקומה עשירית לא יעזור לו, אם הוא מאמין בחוק הזה או לא, אם הוא רוצה לקיים אותו או לא, החוק הזה פועל עליו, ומחייב את האדם לקיים אותו. וזה נקרא שיש דין ויש דיין. שישנם חוקים ואחריהם יש מחשבה, סיבה, למה החוקים האלה פועלים בצורה הזאת.

ובעצם יש רק חוק אחד כללי הנקרא "רצונו להיטיב לנבראיו", שרוצה להביא את הרצון לקבל למצב השלם, המלא, הנצחי והמושלם. וחוץ מהמחשבה הזאת כל היתר נקרא "מחשבת הבריאה", כוחות שבהכרח יצאו כתוצאה מהמחשבה הזאת, להחזיר את הרצון לקבל לאותה מחשבה, ופעולת הכוחות האלה היא נקראת שיש דין ויש דיין.

" והכל מתנהג בהשגחה של שכר ועונש", ככל שהאדם מתקרב לקיום החוק הכללי, הוא מקבל שכר, כלומר, הוא זוכה להתקרבות, למילוי יתר בכלים שלו. ואם ההפך, הוא מתרחק מקיום החוק הזה, אז הוא מקבל עונש. ו"עונש" הוא לא עונש כמו שאנחנו מפרשים בלשוננו. אין בעולם עונשים, הגישה הזאת אינה שייכת לפעולת הכוח העליון כלפינו.

אלא "עונש" הוא בדומה, למה שקורה לאדם שמכניס ידו לאש ומרגיש כאב, והרגשת הכאב עוזרת לו למשוך מיד את ידו מן האש. כך מתכוונים במילה "עונש". הרגשת הכאב הפנימי שהאדם מרגיש, ומקבל אותה בחוסר הבנה למה באה לו המכה הזאת, הוא קובע שהיא עונש. אבל ההרגשה הזאת אינה עונש, אלא התיקון עצמו. כי הרגשת הכאב הפנימי עוזרת לאדם להתיישר, לעשות פעולה יותר טובה, יותר נכונה. היא שומרת עליו לבל הינזק, ועוזרת לו להינצל מהבעיה, מהרע.

התיקונים האלה נחשבים בעולמנו לעונשים בגלל הבורות שלנו. כי העונש הוא לא בכאב. העונש הוא שהאדם "הכניס את ידו לאש". כלומר, העונש הוא לפני שהאדם מקבל מכה. העונש הוא שלא שמע לעצות שנתנו לו, ולמרות העצות, ולמרות שידע שאסור, הוא עשה את המעשה. והמעשה שעשה הוא העונש. והמכה שהאדם מקבל לאחר העונש היא כבר התיקון שמקבל מצד החוק הכללי, כדי להחזיר אותו למצב הנכון.

"כי לפעמים כשבא לאדם איזה רצון להתעוררות לעבודת ה'", קורה לפעמים שהאדם רוצה משהו קדימה, "והוא חושב שזה באה לו במקרה, גם זה הוא צריך לדעת שהיה לו לפני זה עבודה בבחינת עשיה שקדמה לשמיעה והתפלל שיעזרו לו מן השמים שיוכל לעשות איזה מעשה בכוונה, וזה נקרא בחינת עליית מ"ן," שקודם האדם עושה מעשים טובים, הולך להפצה, קם מוקדם בבוקר, שומע שיעור, עושה מעשים בחברה, ואז בא לו רצון חדש, רצון טוב לבורא. והרצון הזה אל יחשוב שהוא בא מן הסתם, אלא אם באה לאדם התעוררות, היא שכר, על המעשים הטובים, על היגיעה, שעשה קודם.

"אבל האדם כבר שכח מזה ולא החשיב את העשייה זו מטעם שלא קבל עניית התפילה תיכף על מקומו שיוכל לומר "כי אתה שומע תפילת כל פה" כלומר, האדם עושה הרבה מעשים, צועק, רוצה, ולא מרגיש שמקבל משהו בחזרה. ולאחר מכן הוא מרגיש פה ושם התרוממות, התעוררות, יותר הבנה, יותר הרגשה, אבל הוא לא קושר אותם עם מה שעשה לפני כן, שעשה משהו טוב וקיבל מלמעלה תגובה טוב. אבל אין דבר כזה על כל מעשה טוב מיד מקבל תגובה.

"ומכל מקום", בעל הסולם אומר, "הוא צריך להאמין, שסדר מלמעלה הוא שעניית התפילה יוכל לבוא". שעכשיו סדרו לו מלמעלה עניית התפילה, והיא יכולה לבוא, "אחר כמה ימים וחודשים מעת שהתפלל, ואל יחשוב האדם שזהו במקרה קבל את ההתעוררות הזה עכשיו, אדם לפעמים הוא אומר עכשיו שאני מרגיש שלא חסר לי שום דבר, ואינו לי כעת שום דאגות ומוחי צלול ומיושב, לכן עכשיו אני יכול לרכז את מוחי ורצוני לעבודת ה'." האדם קובע לעצמו, מתי כדאי לו לעסוק ברוחניות - כאשר אין לו דאגות, שהכל בסדר, שהוא מסודר ויש לו זמן. הוא אומר, שהוא צריך לעבוד ולפרנס את משפחתו, שהוא צריך לסדר את כל הדברים, ואם נשאר לו זמן בחיים, אז צריך גם משהו לעולם הבא, שיהיה קרן לעולם הבא, לפתוח חשבון לעתיד. כלומר, אנחנו קובעים מתי ובאיזה מצבים כדאי לנו לעבוד ברוחניות.

"נמצא שהוא יכול לומר שכל התעסקותו בעבודת ה' הוא כוחו ועצם ידו עשה את החיל," - האדם מחליט, מתי הוא עושה, ובאיזה מקום הוא עושה, ובאיזו צורה הוא עושה, ואז מבצע. "נמצא במקרה הוא יכול לעסוק להשיג צרכים רוחניים, אז הוא צריך להאמין", שהחשבונות האלה, שבאים לו עכשיו, "שזהו" גם כן עניין של "עניית התפילה, על מה שהתפלל לפני זה נתנו לו עתה תשובה על התפילה שלו." האדם לעולם לא יודע מאיפה באות המחשבות וההחלטות שלו. הוא רק צריך להאמין, שאם הם לכיוון הטוב, סימן שהוא הביא לטוב הזה, מצרות וכיוונים אחרים שהיו לבחירתו.

ואל לו לאדם לחשוב, שצריך להצטיינות מיוחדת מתוך עצמו, להיות בעל תכונות מיוחדות, או סביבה מיוחדת ומצבים מיוחדים בחיים כדי להתחיל להתקדם ברוחניות. אין לנו הבנה איזה מצבים חשובים יותר ואיזה חשובים פחות. יכול להיראות לאדם שהוא נמצא במצב פושר לגמרי, והמצב הוא דווקא מאוד חשוב וקובע. אף אחד לא יכול לדעת על זה מראש.


מה משמעות הדבר שיש מצבים חשובים יותר ומצבים חשובים פחות?

במצבים שהאדם עובר, לא חשוב לו המצב חשובה לו התוצאה. האם התוצאה נובעת ממה שהאדם עובר - מהמצב התחלתי שמקבל, מהתגובה שלו עליו, מהמאמץ שמשקיע? האם המצב שמקבלים הוא מצב שהאדם עצמו קובע, או הוא נקבע מבחוץ, מהבורא, מהסביבה? האם ביכולתו של האדם לכוון, להכין, לקבוע, את המצבים האלה?

אף פעם אין ביכולתו של האדם לדעת, אם המצבים שהוא עובר הם חשובים יותר או חשובים פחות. אף פעם אין ביכולתנו לדעת איך להתנהג בכל מצב ומצב, אם הוא מצב חדש, כי מה שהאדם לא עבר הוא לא יודע. ואם עוברים כל פעם משהו חדש, ואין חזרה ממנו. וכל אחד מאיתנו מתקדם משך כל הגלגולים, מהמצב הרחוק ביותר למצב הקרוב ביותר לבורא. וזאת כל הדרך של כל אחד, ואין ביכולתנו לשנות בה כלום, לא בתכונות שלנו, ולא בנתיבות שלנו, שכל אחד הולך בנתיב שלו. אז על האדם באמת לומר כל פעם, שהוא לא יודע מה לעשות ואיך לעשות. הוא אף פעם לא קורא את המצב נכון וטוב. אין לו איך לעשות את זה.

כל פעם האדם נמצא במצב לא מודע, ללא שום שכל ויכולת להתארגן, ולבצע פעולה שכלית, הכרתית, אין לו שום אפשרות. ואם במציאות הגשמית נראה לאדם שהדבר אפשרי, זה מפני שאנחנו נמצאים בגשם, בחומר. ובחומר חוזרים על אותם המצבים, כי הוא דומם, שאינו משתנה. מה שלמדת אתמול, אתה עושה אותו היום וגם מחר, אבל בחומר בלבד.

אם מדובר על רוחניות, על פעולות ומצבים פנימיים, בהם לעולם אין חזרה, תמיד יש שינוי. תמיד האדם עולה ממדרגה למדרגה. ובאדם שעולה ממדרגה למדרגה, כל מצב הבא שלו הוא רשימות חדשות ומצבים חדשים, והתמזגות חדשה של כל התכונות שמתעוררות בו עכשיו. והאדם נמצא בלי הבנה מי הוא ומה הוא. הוא כל רגע אדם חדש. כאילו אין שום קשר בין "אני" לפני רגע ו"אני" עכשיו. והוא גם לא יודע איזו צורה של ו"אני הבא" הוא צריך לקבל.

אלא, מה עליו לעשות? ברוחניות לומדים, שאז האדם נדבק לאח"פ דעליון, ומקבל נה"י דעליון, ומקבל מהעליון את ההבנה, את שליטתו עליו, וכו'. ובדרך הזאת הוא מתחיל לראות איזה לבוש, איזו צורה, הוא צריך לקבל על עצמו, ונדבק לאותה צורה. כלומר, הדרגה היותר עליונה נותנת לו צורה ומורה לו להידמות לאותה צורה, שעליו להיכנס לתוכה. ואם הוא רוצה כוחות שיבקש, ויראה איך ומה, כן או לא וכו'.

תמיד לומדים מדוגמה. כך גם בעולם שלנו, רואים איך ילד מחקה את אבא. הוא לא מבין מה אביו עושה, אבל הוא רואה שאבא עושה, אז גם הוא עושה. למה? כך בחינוך. ורק בצורה כזאת גדלים. הצורך בלימוד מדוגמה נובע משורש רוחני. ואם נדמה לאדם שהוא מסוגל לעלות מדרגה לדרגה על ידי השכל שלו, הוא טועה, הוא לא עולה מדרגה לדרגה, הוא מבצע את הפעולה בדומם, במישור העולם הזה שאינו עולה, ואז רק חוזרים על אותן הפעולות. אבל לעשות פעולות חדשות אפשר תמיד רק מדוגמה של העליון.

רואים היטב על ילדים, איך בצורה מופלאה הטבע דוחף אותם לחקות אותנו - ילד לוקח משהו כמוך, מסתכל איך אתה עושה, ועושה בדיוק אותו דבר. ואין צורה אחרת של לימוד. ולכן בכל מצב חדש, האדם צריך לחפש רק את הצורה העליונה שלו, איך הוא צריך להיות. ולפי הדוגמה הזאת לבצע, וכביכול לסדר את עצמו. זו הגישה הבריאה ביותר. כי אם הדרגה היא עליונה, אז איך האדם יכול לדעת מה קורה בה? אם העליון נעלם, אם הוא עליון מהאדם, אז רק אם האדם עולה, הוא יודע. ועליון תמיד יהיה נסתר מהאדם, וזה הגיוני, ולא יכול להיות אחרת.


מה הם מצבים מתחלפים?

באדם יש רצון לקבל. הרצון לקבל הוא כל המציאות, חוץ מהכוח המחייה אותו, שנקרא "אור". והרצון לקבל נקרא "רצון", אבל בקבלה מכנים אותו "חומר של הבריאה", לא החומר שמוכר לנו, של אטומים ומולקולות. וחוץ מהרצון והאור אין שום דבר. הרצון הוא רצון להנות, שנברא מן האור, מההנאה עצמה, מהתענוג. התענוג ברא את הרצון. אבל רצון ממה להנות? מהי ההנאה? יש לה להנאה הזאת אופנים וצורות הנאה, שהם נקראים "תשע ספירות".

האור הוא מופשט, והאדם לא מבדיל בו שום צורה ולא מבדיל אותו. האור הזה הוא סתם תענוג מופשט, ובצורה הזאת אין ביכולתנו לתפוס אותו. אלא הוא נתפס בנו כהתפעלויות שונות, אופני התפעלויות - "זה מתוק", "זה רך", "נעים", "נשמע יפה", "נראה עדין", "זה מורגש חמים" - שכולן סך הכל קוראים "תענוג". ואם התענוג לא היה בא בלבוש של התפעלויות כאלה, לא היינו מרגישים. צורת התענוג שמתגלה כלפינו בכמה אופנים, נקראת "ט' ראשונות".

והצורה הזאת מטביעה בתוך הרצון שלנו, במלכות, שהיא הספירה העשירית, חסרונות לכל הצורות האלו. לא לתענוג המופשט. את התענוג המופשט האדם לא מבין, ולא תופס, ולעולם לא מרגיש אותו. הוא רק מתאר לעצמו שיש דבר כזה צורה מופשטת. אבל ברצון שלו הוא כבר מרגיש רצון לתענוגים מוגדרים כאלה וכאלה, וכך נברא הרצון הכללי - ט' ראשונות ומלכות.

ולאחר מכן הרצון הכללי הזה, כדי לעבור את התיקונים, התחלק להרבה מאוד חלקים. וכל חלק וחלק נבדל מהאחרים בהתמזגות של ט' ראשונות ומלכות, באופנים שונים וציורים אחרים של תענוגים וחסרונות לתענוגים, שמכנים אותם "צורות אופי" או "תכונות נשמה". בכל אחד ואחד. אנחנו בנויים אותו דבר, אבל בכל אחד התענוגים מורגשים בצורה קצת אחרת, ואצל כל אחד ההשתוקקות אליהם היא שונה. אבל בסופו של דבר כאשר כולם חוזרים לאותה צורה אחידה, על ידי התכללות באותה נשמה, אז כולם מקבלים מכולם, ואז שוב נעשה כלי מושלם.


מהו כל מצב שהאדם עובר?

מלבד החלוקה של הנשמה האחת הנקראת "אדם", לנשמות פרטיות, שלכל אחת צורת ט' ראשונות ומלכות משלה, צורה שונה של תענוגים והבנה איך להגיע אליהם. כדי לתקן את עצמו, להתאים את המלכות לט' ראשונות, שתהיה דומה לט' ראשונות, שהכלי יהיה כמו האור, שהנברא יהיה כמו הבורא, בדרגת הבורא, בנצחיות ושלמות, על כל חלק וחלק ממנה, להפוך את עצמו לההפך הגמור, מנחתם לחותם.

העבודה הזאת היא עבודה קשה מאוד, היא נגד הטבע, ואינה מובנת לאדם. היא לא מתקבלת בתוך האדם, שהוא הפוך מן האור, לא בדעת שלו ולא בהרגשה שלו, לא במוחא ולא בליבא, לא במוח ולא בלב. וכדי בכל זאת להצליח ולהגיע מדרגת הנברא לרמת הבורא, למעמדו של הבורא, צריכים להתייגע בעבודה מאוד גדולה והדרגתית של התאמה, הנקראת "דבקות".

עבודת ההתאמה בין נברא לבורא נבנתה בנו, כאשר כל הנשמות הפרטיות, שהיו מחוברות יחד במצב הרוחני הגבוה, התפרדו אחת מהשניה, ונפלו ממנו עד למצב הנמוך ביותר. במצב הנמוך ביותר, שאנחנו נמצאים, הדרך הזאת שעברה הנשמה, טמונה בכל אחד מאיתנו בצורה של "גן רוחני". כעין ספירלה בתוך האדם בצורה של גן, ששם חבויה כל הדרך שלו מלמעלה למטה, שעכשיו עליו לעשות אותה מלמטה למעלה בכוחותיו עצמו.

ומה הם המצבים שהאדם עובר? אלה אותם השלבים, שהאדם עולה בהם אחד לאחד, מצב אחר מצב, עד שמגיע חזרה לאותו מצב הרוחני הגבוה. הוא עובר את המצבים הללו ועולה ממדרגה ומדרגה בלי קשר לרצונו. אבל אם הוא רוכש את המדרגה הבאה, בהכרתו, בכוחותיו, בעבודה, בהבנה, ברצון, שהיא יותר טובה, יותר נעלה, יותר מושלמת, יותר נצחית, אז האדם עובר את כל הדרך בשמחה, כי כל פעם הוא מצפה לקבל אותה. ובנוסף לזה הוא עושה את המעבר הזה מהר. כי הוא משתוקק, ונמצא בתהליך בכל הכוחות שלו.

אם האדם לא עושה את המעבר הזה בהכרתו ומתוך רצונו, הוא גם עולה למדרגה יותר עליונה, אבל הוא מקבל מה שיש בה בצורה הפוכה. כי הוא לא התאים את עצמו אליה, אלא נמצא במצב של מדרגה יותר עליונה אבל במצב הפוך. ואז נראה לו העולם, היינו, המצב שלו במדרגה יותר עליונה, איום ונורא.
ואז רואים איך האנושות התקדמה משך ההיסטוריה שלה כמה מדרגות, ואותם הנשמות דור אחר דור אחר דור התקדמו במדרגות יותר ויותר, ונמצאות במדרגות יותר גדולות, אבל של התפתחות לא נכונה. ואז האנשים מרגישים את עצמם במצב נוראי. במקום להרגיש טוב ויפה, ולהתפעל מהחיים, ומהתפתחות, ולהרגיש באמת איפה הם נמצאים, הם מרגישים את הכל הפך.

מפני שנכנסים למצב שאנחנו לא מוכנים אליו. ונמצאים בסתירה, בהתנגדות, בהתנגשות עם מה שיש. וכל הכוחות במקום למלאות אותנו בתענוגים, נראים לנו כולם הפוכים, ולאן שהאדם לא פונה בעולם הזה הוא נתקל בקוצים. אם נשתדל להתאים את עצמנו לאותה מדרגה, שבה אנחנו נמצאים, כבר האדם ירגיש גמר תיקון חלקי, פרטי, לא של כל הנשמות, אלא רק שלו. ולא לגובה הסופי שלו, אלא איפה שהוא, אבל יהיה לו כבר את התא שלו, ששם הוא ירגיש נוח וטוב.

ומהמדרגה הזאת האדם מתקדם למצב עוד יותר טוב ומושלם, וגם ההתקדמות הזאת היא לתענוג, ולהתפעלות טובה. וכך ביכולתנו לעשות את כל הדרך לא חשוב לאיזה דרגה כטובה. העיקר להתאים את עצמנו לכוחות שפועלים בכל מצב ומצב. וההתאמה הזאת נקראת "דבקות".

והדבקות היא חלקית, רק שלי, לא של נשמות אחרות, בינתיים רק אני, ורק במצב שאני נמצא, אבל זו מידת דבקות מסוימת שמספיקה כדי להרגיש טוב. ואז יש לאדם הכל במקום. ולכך מיועדת שיטת הקבלה. לתת לכל אחד ואחד, עכשיו במצבו, הרגשת תענוג, שלמות ונצחיות.


האם מי שרכש מדרגה מספר מאה יכול לא לדעת שעבר מדרגה מספר חמישים?

מדרגה יותר עליונה אי אפשר להרגיש. כי אלה כלים שעוד לא התגלו באדם, אם אין כלים אי אפשר לגלות מה יהיה בתוך הכלים האלה. אבל מה שהאדם עבר, הכל נשאר. הוא יכול לחזור לאותו מצב שהיה. כמו עם ניגון עצוב, שהיה פעם לאדם מצב הרבה פחות טוב מהיום, הכלי היה ריק, אבל הוא עשה יגיעה, ומלא את הכלי שלו, ואחר כך הכל היה טוב ויפה, הוא קיבל הצדקה, קיבל מיתוק, המתקה. אבל מדובר על המצבים הקודמים.

לא על מצבים מעכשיו והלאה, רק על העבר. אין בעיה, לאדם בתור מורה להבין ילד שלא מבין, מה זה אחד ועוד אחד. והוא מסביר לו. איך הוא יודע שהילד לא מבין? המורה בכלי שלו מתלבש במצב שהוא עצמו היה המצבים האלה שהבין ולא הבין, ובצורה כזאת הוא מתייחס אל התלמיד. אין צורה אחרת של קשרים בינינו.

לא חשוב אם האדם מקובל או לא מקובל, כל אדם נמצא במצב בתכונות שלו, שיכול להתלבש בכל מצב הקודם של עצמו.


האם מקובל מסוגל להתלבש במצבים של אדם אחר?

לעולם לא. איך יכול להיות? איך אפשר לקחת כלי של מישהו אחר ולהתלבש בו, הרי הכלי הזה שלו? הוא יכול להבין אותו, לעזור לו להתקדם בדרכו, להתקדם בנתיב שלו, לתמוך בו, אבל לא לבצע את העבודה הזאת במקומו. ביכולתו להיות תומך, עוזר, מושך, דוחף, אבל לא מעבר לזה.

כמו שכתוב ב"זוהר" על המֵחמר, בכוחו לעזור לתלמיד עם החמור שלו, עם החומר שלו, לעלות, ללכת, אבל אף פעם נשמה אחת, לא יכולה להתלבש בנשמה אחרת, בצורה שהאדם עוזב את החסרונות שלו ומתלבש בחסרונות של התלמיד. ביכולתו לצרף את התלמיד אליו ולעזור לו, כאילו להיות לידו. אבל התיקונים הם בכל זאת על התלמיד, וכל ההתקדמות עליו. טעות לחשוב אחרת.

מקובל הוא סך כל כלי מתוקן במסך, במידת מסוימת של דבקות בבורא. יש פעולות שהוא מסוגל לבצע כגדול כלפי הקטנים, להתלבש בהם. בצורה כזאת שהוא מצרף את הכלים שלהם ועוזר להם, אבל בעזרה צדדית. לא שלוקח כלי ועושה את התיקונים במקום התלמיד. בלתי אפשרי, כי אי אפשר להחליף את הכלים. הכלי של הנברא הוא חלקו מנשמת "אדם הראשון". אלא, אפשר לעזור, לתרום, לעורר יותר אורות המקיפים, לעורר חסרונות. יש צורות שונות איך לעבוד על מישהו, אבל העבודה היא בכל זאת חיצונית לו.


איך האדם עובד בשתי מציאויות שונות?

הן לא שתי מציאויות שונות. במציאות האמיתית אין דברים מנוגדים. הכל מסתדר. האדם עובר את המחסום, הוא רואה את הרוחניות, הוא רואה את האנשים שמסביבו. איך הוא רואה אותם? הוא רואה אותם, שהם מבצעים בדיוק את הפקודות של המחשבה ששולטת בהם. ישנה מחשבה שנמצאת בעולם. וכל אחד מהאנשים מבצע את מה שהמחשבה הזאת דורשת ממנו.

מה שאדם לא עושה, מאירים בו את הדחף הזה בדיוק. וכך כל אחד ואחד, בכל הרמות שלו, המנטליות, הפסיכולוגיות, הפסיכוסומטיות, הפיזיולוגיות, המחשבתיות, החשבוניות, שהוא רק עושה. בכל הרמות שלו מהאטום הראשון ומולקולות ועד לתפקוד הגוף. ובכל המודעות של האדם, בכל הדרגות, בכל רמה, בכל הקומה של האדם, הוא מתקיים ומקיים כל מה שמחשבה הזאת מבצעת בו. כל מה שרואים, תנועות חיצוניות ומה שנעשה בבני אדם, הכל הטבע קובע.

אז איך האדם חי משני מציאויות? הוא רואה משני הצדדים. מצד אחד הוא רואה איך משתנה הכוח, הבורא, מחשבת הבריאה. ומצד השני, איך האדם מבצע אותה. והאדם לא יודע איך הוא מבצע, אלא הוא מבצע וזהו - חושב אחרת, רואה אחרת, עושה תנועה אחרת.

ואם האדם נדבק בכוח הבורא, אז כולם עושים את הרצונות שלו עצמו, במידה שהוא משתווה עם הבורא. כי כולם מבצעים את הרצונות של הבורא, כוחות שלו, ואז האדם רואה עליהם שהם כביכול מבצעים את הרצונות שלו עצמו. והוא לעולם לא יכול לחשוב שהם מבצעים משהו כנגד. יוצא שכל העולם עושה הכל נכון. שהוא חושב וכולם מבצעים. אבל זה לא מפני שזה הרצון שלו עצמו, אלא כמו שכתוב: "עושה רצונך כרצונו".

אז האם יש התנגשות בין שתי המציאויות? אין. אחד מתלבש בשני. ההפך, האדם יוצא למצב שהוא פשוט מאוד. ומי נמצא בצורה הלא פשוטה? אותם אלה שרוצים להיות מקובלים, הם יוצאי דופן. הם קופצים וכל היתר הם שממה, כולם מבצעים בצייתנות כמו בובות.

ואלה שמשתדלים בכוחות עצמם לעשות, להבין ולעשות את הפעולות, לא לפי פקודה המחויבת שפועלת בכולם. אלא הם רוצים להכיר את הפקודות העליונות ובעצמם לבקר אותן. לעשות מרצונם כמו שהפקודה אומרת. עוד לפני שהיא לוחצת עליו, האדם בעצמו רוצה שהטבע שלו יבצע מרצונו מה שהפקודה דורשת. האנשים האלה הם אלה שמתקדמים ברוחניות, שמתקדמים להיות מקובלים. הם אלה שמפריעים לסדר, כי הם משתדלים להיות עצמאיים.


האם הם משבשים את העבודה של המערכת העליונה?

ודאי שהם משבשים את המערכת העליונה, מפני שהם גדלים. הם יוצאים מדרגת דומם, משליטתו המוחלטת של הכוח עליון, ורוצים בעצמם לשלוט על עצמם, בהתאמה לכוח העליון. ככל שהם מכירים את הכוח העליון, ואולי עושים טעויות ולא, כי בלי טעויות אי אפשר, הרי הם באים מהמצב ההפוך. הם לומדים ממנו ומשתדלים בעצמם לעשות כמוהו.

ובמידה הזאת הם נעשים עצמאיים כמו הכוח העליון. ובמידה הזאת הם כבר נכללים בתוך מערכת ההנהגה וההשגחה, ההשתלבות הזאת במערכת היא נקראת "עלייה בדרגות".


איך אפשר לקבל דוגמה מהעליון, אם הוא נסתר מאיתנו לחלוטין?

תלוי למה קוראים דוגמה מהעליון. "דוגמה" נקרא שהאדם רוצה לפעול כמו שהבורא פועל - "ממעשיך הכרנוך". רק אם האדם יבצע את הפעולות כמו שהבורא מבצע, הוא יבין את המחשבות שלו, וכל מה שקדם להן, הסיבות להן.
כלומר, האדם שעולה מלמטה למעלה, הוא קודם כל כמו ילד שעושה פעולות אחרי אבא, בלי הבנה, בלי שכל, ואפילו לא בכלים האמיתיים, אלא לוקח משהו דומה שנראה לו דומה, ובצורה כזאת עושה או לא עושה, לא חשוב, אבל רוצה. מתוך זה הוא לאט לאט מקבל שכל, ומתקדם להבין שהכלים צריכים להיות אחרים וגם הפעולות. כלומר, העבודה הזאת עצמה היא מלמדת את האדם ומפתחת אותו.

לכן, החינוך הזה שאנחנו רוצים לקבל על עצמנו, הוא נקרא "למעלה מהדעת". אי אפשר לרכוש מדרגה יותר עליונה בשכל. שכל מקבלים מתוך עשייה, מתוך זה שהאדם מבצע על עצמו, בתוכו, פעולות שונות. לא בחיצוניות, בידיים וברגליים, אלא בעבודה פנימית, נגד הרצון, איך לתמוך ברצון הנכון, ואיך להגביל את הרצון הלא נכון - מה שבהתאם או לא לחוק הכללי של מחשבת הבריאה, שהאדם רוצה להצטרף אליה.

אבל לא שלעבודה הזאת צריך הרבה שכל, ההפך, השכל הוא בא כתוצאה. גם המעשה הוא פנימי, נפשי. לכן בקבלה אומרים שהמעשה הוא המביא לאדם את כל היתר. ומאיפה תהיה לו תמיכה וכוחות למעשה? רק מהסביבה, הכל מבחוץ. ומבפנים רק התעוררות של הרשימו, מהגן הרוחני שלו.


האם צריך לעבור את "שני המצבים" כדי להגיע "ובחרת בחיים"?

"שני מצבים" הם המצב של הבורא והמצב של הנברא. ומשני המצבים האלה למה האדם נדבק. בסופו של דבר האדם לומד מהו הרצון לקבל ומהו המילוי שלו, ומתרחב גם לעומק של יותר רצון לקבל וגם לגובה ועוצמת המילוי.