|
|
| |
הכנס כתובת אימייל לקבלת עדכונים
|
|
|
|
| |
|
|
מהו ההבדל בין הרצונות לבין ההרגשות? ההבדל הוא בכך
שאתה מרגיש בהתאם לרצונות. הרצונות זה כשאתה רוצה, אבל עדיין לא מרגיש
כלום. עם זאת, יכולים הרצונות להיות ריקים, לא ממולאים בשום הרגשה.
למשל: "אני רוצה לאכול" ו"אני כבר אוכל".
לפעמים מכנים את העולם הרוחני בשם "עולם ההרגשות", לפעמים - "עולם
הרצונות", ולפעמים - "עולם הכוחות". האם יש הבדל בהגדרות האלה, או
שכולן קיימות רק ביחס למי שמכנה אותן כך?
הרוחניות אלה הרגשות. חוץ מהרגשתו של האדם אין כלום, אבל ההרגשות
שאנחנו חווים עכשיו שונות לחלוטין מההרגשות הרוחניות. ההרגשות אותן
אנחנו מקבלים באמצעות חמשת החושים שלנו, נובעות מהארה קטנה ברוחניות.
כאשר באות ההרגשות האמיתיות, הן תופסות את האדם מכף רגל ועד ראש, וזאת
כבר הרגשה אחרת לגמרי, שאין מלים להגדירה.
האדם לאחר המחסום נמצא כל הזמן בהרגשת נוכחותו של הבורא, זה לא נעלם,
הוא נמצא כל הזמן בתנועות ומרגיש את התנועות הללו, הוא נכנס לעבודה.
העבודה הפנימית הזאת מרתקת אותו כל כך, שיותר מזה הוא כבר לא צריך, רק
להיכנס לעבודה הזאת שכבר היא עצמה הינה קשר עם הבורא. מי שעבר את
המחסום נמצא במציאות אחרת.
אומרים ש"אבן" מרגישה את הבורא יותר מה"צמח", וה"צמח" - יותר מה"חי",
וה"חי", בהתאם, יותר מה"מדבר". ברמות של ה"מדבר", ה"חי" וה"צומח" יש
יותר רצונות עצמיים. האדם חי בכמות אדירה של רצונות משלו: אוכל, שתיה,
צרכים גופניים, השאיפה לשלטון, לכסף, למדעים. כשיש לו כמות כזאת של
רצונות משלו, קשה לו כמובן בהרבה להרגיש את רצון הבורא.
באיזה אופן, אם כן, הוא יכול להרגיש שהוא מחובר אל הבורא? כאשר הוא
מתחיל לנטרל את כל רצונותיו רק על מנת שהם יהיו מחוברים אל (מאוחדים עם)
הבורא, ואחרת הוא לא רוצה להשתמש בהם. ורק כשהוא יעשה את כל העבודה
הזאת, רק אז הוא יגיע להרגשת הבורא.
ואילו לרמה של ה"חי" או של ה"צומח" אין על מה לוותר, גם כך היא "אבן" -
לא רוצה כלום, והיות שהיא לא רוצה כלום, אלא רק להשתוות לבורא, העבודה
שלה היא בהרבה יותר קטנה מאשר אצל האדם המפותח.
אותו דבר גם עם האדם הרגיל: חי לו איזשהו בעל חוה, לא רוצה כלום, בדיוק
כמו הפרה שלו - מה יש לו לנטרל? האם יש לו דברים שבגללם קשה לו להרגיש
את הבורא? הדרך שלו קלה יותר.
לשם מה צריכים את העולם? אני אגיד לך פשוט מאד. יש לנו שתי תקופות: "הסתר
כפול" ו"הסתר פשוט"; שתיהן בעולם הזה. אלו הם מצבים של הסתר מלא או
חלקי של אור הבורא מאיתנו. ולאחר מכן - תקופות השכר והעונש ואהבת עולם,
אבל הן כבר ברוחניות. אם לא היינו עוברים את תקופות ה"הסתר הכפול"
וה"הסתר הפשוט", לא היינו מרגישים בכלל שהכל מתרחש על פי תכנית של
מישהו, שקיים בכלל בורא, שהוא רוצה מאיתנו משהו, שיש לנו התחייבויות
כלשהן כלפיו.
אם אנחנו לא מרגישים כלום, זה כלל וכלל לא מראה ששום דבר לא מתרחש.
משהו בכל זאת מתרחש, אלא שאנחנו לא מודעים לזה. ואז אנחנו עוברים גם את
שלבי ההסתר, אבל ברמה נמוכה מאד: אני רוצה לאכול, לשתות, סובל ממחלות
או כאשר אני מת, ה' ישמור. אין ברמה הזאת כלום מלבד ייסורים.
עד המחסום אין לאדם הרגשות חזקות, משום שתקופת ה"הסתר" מסתירה הכל.
ואילו כאשר אנחנו נכנסים לרוחניות, אנחנו מקבלים התגלות של אותם
רצונות-כלים, בהם השתמשנו גם קודם לכן. אותם השלבים שאנחנו נעבור
ברוחניות עד לגמר התיקון שלנו, את כולם אפשר לעבור ממש בכמה שנים, חמש,
עשר, לא משנה.
האר"י ובעל הסולם עברו את כל הדרך הרוחנית במשך כמה שנים, עד שהגיעו אל
הפסגה. מדוע, אם כן, אנחנו צריכים 6000 שנה? על פי חוק דמיון השורש
והענף, העולם יתקדם אל גמר התיקון במשך 6000 שנה. אז מה? נשארו 240 שנה?
במשך 5762 שנים אנחנו מתייסרים ורק ב- 240 השנים האחרונות אנחנו
מתחילים לעבוד? ועד שכל העולם יתחיל לעבוד - זה ייקח עוד כמה עשרות
שנים.
אז מדוע, אם כן, זה קורה כך? משום שאנחנו הננו כלים חומריים קטנים
הסגורים בפני אורו של הבורא. אנחנו נמצאים במצב של "הסתר". מה שמתרחש
ב"הסתר" הוא כמו בפירמידה: ברמה של הדומם, ששם נמצא הרובד התחתון, הרחב
והרב ביותר - ברובד הזה, כמות גדולה של בני אדם נדונה, במשך שנים,
לייסורים קשים וממושכים. בסופו של דבר, קפיץ הייסורים פועל, במוקדם או
במאוחר, בכיוון ההפוך, בעוצמה ההפוכה לכוח הכיווץ הפרופורציונאלי זהו
הרגע המתאים ביותר ליציאה אל הרוחניות.
במשך אלפי שנים, מדור לדור, היינו במצב של "הסתר". ובסופו של דבר, יש
לנו היום אפשרות להיכנס, במשך גלגול אחד, אל הרוחניות. זה התאפשר דווקא
הודות ל"הסתר הכפול" מצד אחד ול"התגלות" רבת עוצמה מצד שני. |
