שיחה: מורה וקבוצה

מתוך שיחות שנערכו בדבלין, עם הרב מיכאל לייטמן

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחות מדבלין > מורה וקבוצה

איך צריך להיראות המורה בעיני התלמידים?

בתחילת הלימוד - המורה צריך להראות לקבוצה שהוא בעל ידע, שהוא מומחה. הוא צריך להראות שהוא מבין את תהליך בניית הקבוצה, שהוא מתמצא בחומר ההוראה. הוא לא חייב להיות מקובל, הוא לא מוכרח ללמוד בעצמו עשר או לפחות חמש שנים, הוא לא חייב לשלוט בחומר מיוחד וכדו'. אפילו אם הוא עדיין לא עבר את המחסום, זה לא חשוב. העיקר שהוא נמצא בתהליך של הדרך הרוחנית, כמו כן חשוב שהוא יהיה מלא שמחת חיים.

לפעמים מעביר המורה לקבוצתו את חוויותיו ואת רשמיו מדרכו, ולכן הקבוצה חיה - כביכול - מזה שהוא נופח בה, ממלא אותה על ידי כך שהוא מציג את רגשותיו, כמו שחקן. וכתוצאה מכך, הקבוצה לא יכולה להתקדם בלעדיו. הוא נעל אותה על עצמו, והקבוצה "חיה" אותו, כלומר את מה שהוא נותן לה על ידי חוויותיו, רשמיו וסיפוריו. לכן הקבוצה לא יכולה, בינתיים, להיות בלעדיו, לא יכולה להתקיים באופן עצמאי. אנחנו צריכים לשבור את המערכת הזאת. מטרתו של המורה בקבוצה היא שתהיה קבוצה והוא ידריך אותה. מטרתה של הקבוצה היא ללכת לקראת הבורא. המורה בשום פנים ואופן לא צריך להציב את עצמו במקום הבורא!


האם צריך לחשוף את חולשתך בפני התלמידים?

צריך לחשוף בפני התלמידים את החולשה ואת כל אותן הבעיות שיש לאדם. ויותר מזה, המורה צריך אפילו להשפיל את עצמו בפני התלמידים - כך שהם יראו בכך דוגמא. החשיבות צריכה להיות רק ביחס אל הבורא, אבל לא אל הרב. הרב צריך לשים לב שזה יהיה כך. תפקיד הרב צריך להיות בצורה כזאת שהתלמיד יהיה פנוי לבורא. הרב צריך להיות רק מורה דרך, כלומר האדם שמדרבן אותו, שמראה לו את הדרך, אבל הרב בשום אופן לא צריך להיות גדול מדי בעיני התלמיד.

אם הרב גדול מאד, התלמיד הופך להיות תלוי בו: הוא לעולם לא יהפוך להיות עצמאי, לא יוכל להתקדם בכחות עצמו, לא יגיע לתפילה אמיתית. הרב צריך לתת לתלמיד את כל הדרכים ואת כל אפשרויות ההתקדמות על פי המערכת והדרך שלנו.

אני עברתי הרבה מאד מכות. הרב נוכח בשעת מעשה ולא עשה כלום, משום שהוא ידע: אי אפשר לעשות כלום. הוא ידע שאני צריך לעבור את כל זה. לפעמים הוא יכול היה לומר מלה או שתים, לא יותר, היה נותן איזשהו רעיון שאני תפסתי או לא תפסתי. בדרך כלל הוא לא התערב בשום דבר - רק מתינות וכיוון כללי בלימוד. ומעט מאד היה מדבר על מה שאנחנו מדברים - על המהות עצמה.

את גדלותו של הרב משיג התלמיד מתוך גדלות הבורא וגדלות המטרה. מתוך השגתם של הדברים הללו הוא מרגיש את הכיוון שאותו מראה לו הרב. במלים אחרות, הודאתו של התלמיד בגדלות הרב צריכה לבוא רק מתוך ההתוודעות לדרך ולמטרה, אבל בשום פנים ואופן לא מתוך כך שהרב מספר לו על ענינים גבוהים.

העיקר הוא שמה שמתגלה לנו בדרך יסייע לתיקון שלנו. וזה שהם מתגלים לנו - זה, הרי, דבר נורמלי. ואין שום חילוק דרך מי בדיוק הם מתגלים לנו.

בעיות כאלה מתגלות - הן לכל אחד ואחד והן לקבוצה כולה. לכן אין לנו ממה להתבייש, עלינו לדבר הן על מה שנעים לנו, והן על הבעיות בצורה גלויה, כמו אצל הרופא. הרי עם הרופא יש הכרח לדבר אפילו על הדברים הכי לא נעימים, שעליהם אתה לא תתחיל לדבר במקומות ציבוריים בנוכחותם של אנשים אחרים. אצל הרופא אנחנו גלויים ומדברים על הכול, ובדיוק כך צריך להיות בקבוצה: אנחנו בסך הכול מרפאים את עצמנו. ולפני שמתחילים לטפל בבעיה צריך, הרי, להתוודע אליה.


ישנם בני אדם שאתה פוגע בהם ורבים שואלים: האם אלו הם סתם קווי אופי שלך, כמו אצל כל אדם, או שזוהי השפעה מכוונת-מטרה? הם לא מבינים כיצד יש להתייחס לזה.

היחס לזה הוא בעיה שלהם. יכולות להיות דוגמאות שונות של יחסי גומלין: רב ותלמיד, אב ובן וכו'. כיצד אפשר להתיחס לזה? בכל מקרה, זה אני, זה היחס שלי, ההתנהגות שלי והעצבים שלי - וכל אחד שיסתדר איך שהוא רוצה. נוח לו איתי - שיישאר, ואם לא - זאת בעיה שלו והוא צריך לפתור אותה בכחות עצמו.


אם הם היו מבינים שזוהי השפעה מכוונת-מטרה, הם היו יודעים שהקשיחות הזאת מוצדקת , היו יודעים כיצד להתייחס לזה.

ואם אלה סתם עצבים - מה אז? צריך פשוט להבין שבדרך כלל אין חלוקה להשפעה שהיא מכוונת-מטרה ושאינה מכוונת-מטרה. האדם הוא תמיד אותו אדם שהוא הינו. הוא לא יכול לעשות מעצמו מישהו אחר לאורך כל הדרך או במשך תקופה ארוכה. כל אחד מתנהג בהתאם לדרגתו, למצב בו הוא נמצא, ואין כאן שום אפשרות לעשות משהו. לכן לא כל כך חשוב האם אני עושה את זה בצורה מכוונת-מטרה או לא. העיקר הוא שאת מה שאני עושה אני עושה בהתבסס על מי שאני.

אתה שואל האם אפשר לחשוף בפני תלמידים את חולשותיך ואת טעויותיך. אני חושב שזהו הדבר הטוב ביותר שיכול להיות.

אתה צריך ללמד את האדם דרך שבה הוא ילך. פירוש הדבר הוא, שכשתראה לו את כל מה שהדרך הזאת מלאה בו: ספקות, אינספור שאלות, אכזבות, מרירותן של הטעויות והבושה, האזהרות, נפילות למיניהן, מצבים הגרועים מהמצב הבהמי - המורה יכול וחייב לחשוף את כל זה. זה נכון, וכך גם צריך להיות. אבל לא להראות לו את ההבדל בינינו, לאמור: איפה אתה ואיפה אני. אלא להראות לו שעם אותם הדברים שאתה לא יכול להסתדר, גם אני לא יכול. גם אני סמרטוט כמוך - ומה לעשות?

אתה עובר בהדרגה את כל המצבים הקשים, ולכן צריך קצת סבלנות. יצא איך שיצא. ייתכן שתקרה טעות מרה. ואז צריך להראות לו מצבים משלך הדומים לאלה שיש לו עכשיו בדרך. דוגמא: נניח הגיע מצב של בושה או אכזבה כלשהי - איך מסתדרים עם מצב כזה? אם התלמיד רואה איך אני מסתדר עם זה, הוא לומד מהדוגמא הזאת. הוא רואה שהמורה שלו הוא אישיות שבאמת אפשר ללכת אחריה, ללא ספק, הן במצב טוב והן במצב רע.

ואם המורה יעשה מעצמו חומת ברזל, זה לא יהיה אנושי מצדו, משום שהתלמיד לא יוכל ללמוד כלום. זהו הדבר השגוי ביותר, משום שיצא שהמורה בוחר לו צורת התנהגות של שחקן. הוא משחק את התפקיד הזה, זה לא כנה. לכן, קודם כל על המורה לומר לתלמידים שלו כך: חברים, אני כמה צעדים לפניכם, אבל הצעדים האלה הם אינם ולא כלום. אבל בין כך ובין כך, הם יבינו את זה לאט לאט בעצמם, אין מה לעשות פה. לכן רצוי להיות כנה.


זה מה שמבדיל את הקבלה מכל תורה אחרת?

כן, לפני הבורא כולם שווים. ויותר מזה, הרב עצמו צריך לדאוג שכך זה יהיה. אבל התלמיד חייב להתיחס אל הרב כמו שהיו אומרים על זה בקוצק: "ארון הקודש נפתח והרבי יצא". מהדוגמא הזאת רואים איזה דימוי צריך להיות בענין גדלות הרב בעיני תלמיד.

הרב שלנו היה גלוי מאד, כל הבעיות שלו היו ידועות לנו, והוא לא איבד את גדלותו בעינינו. אבל אפילו אם הוא איבד, גם זה חשוב, כדי שהתלמיד יוכל ללמוד ולהתקדם. מה שאני זוכר, וזה מחזיק אותי היום, אלה הרגעים בהם הוא היה מגלה את חולשתו והיה טועה ועושה דברים בצורה אולי לא הכי נכונה - ולמרות זאת הוא המשיך בדרכו. דווקא יחס כזה שלו שכנע אותי ללכת אחריו.