שיחה: התענוג לחשוב על הבורא

מתוך שיחות שנערכו בדבלין, עם הרב מיכאל לייטמן

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחות מדבלין > התענוג לחשוב על הבורא

למרות הכול, עלינו לשמוח כאשר יש לנו מחשבות על הבורא - הן צריכות לגרום לנו קורת רוח. בדקות האלה אני שמח, ולא חשוב מה קורה. מה שחשוב הוא שיש מחשבות עליו ולא חשוב מאין הן נובעות: מהטוב או מהרע. העיקר הוא שיש לי מחשבה, וזהו קשר איתו. וכבר בזה אני שמח. וכך אני צריך כל הזמן להתיחס למחשבות על אודותיו.

מדוע זה חשוב כל כך? הרגל הופך לטבע שני, והגוף שלי אוהב הנאות. כלומר, אם אני אתרגל ליהנות ממחשבות על הבורא, אז גם אם אני אפול מהמצב הזה אני אחפש הנאה, וההנאה תחזיר אותי שוב אל המחשבות על אודותיו - וכך יהיה בכל פעם. באופן כזה אני אחזור אליו בכל פעם, וההנאות תאלצנה אותי לחשוב עליו ולחזור אליו - וזה נהדר.

כמובן, בדוגמא הזאת הכח המניע הוא הרצון ליהנות, אבל כבר עצם זה שאני חוזר אליו במחשבה - זוהי כבר עבודה. ובהמשך, כל מה שלא "למען הבורא" ישתנה ל"למען הבורא". באופן כזה, ההנאות נדרשות לי על מנת לחזור אל הבורא. ולכן אני נאלץ להשתמש בהנאות הללו, על מנת לחזור אליו. זה נקרא "המטרה מקדשת את האמצעים".


הקשר עם הבורא מורגש רק במקרים בהם ישנן מכות או שישנה הנאה, אבל רוב הזמן אנחנו נמצאים במצב סתמי ולא מרגישים כלום.

הנה, לכן אני אומר שהאדם מחפש את ההנאה, ושירגיל את עצמו שאת ההנאות הללו הוא יכול להרגיש רק בקשר עם הבורא, ואז הוא יחפש קשר גדול יותר איתו. בדומה לאופן בו אנחנו מאושרים מהקשר עם הבורא, כאשר טוב לנו, כך אנחנו יכולים להיות מאושרים גם כאשר קורות לנו אי-נעימויות - משום שאנחנו מבינים שהבורא שולח לנו אותן. הרגשת הקשר עם הבורא מאפשרת לי לשמוח בכל המצבים הללו, המעוררים אותי לפנות אליו. לא צריך לחשוב ששאר הזמן שעובר בתת המודע, כאשר אני לא זוכר כלום או שפתאום שכחתי לכמה שעות או ימים את הבורא, שהוא עבר סתם כך. את כל זה עושה הבורא בכוונה על מנת ללמד אותי, ועלי להיות ערני ומבין בהתאם, שכך הוא מזכיר לי את מצבי האמיתי.

עכשיו, כאשר אנחנו מטיילים ביחד ואני רואה את הנוף הזה, אני אוהב את כל מה שסובב אותי ולא אוהב את הערים. אני יוצא להינפש בטבע בכוונה, כדי לאגור פה "חומר דלק" ולחדש את המחשבות. ואני אחזור כבר הביתה אדם אחר. יתחדש הכול: המחשבות, הלב, היחס אל הקבוצה ואל החברים, אל בני האדם. הכול יתחדש ויהיה שונה. וזה כמו להיוולד מחדש, להיכנס לתקופה חדשה. אני מסתכל על כל זה, ואפילו אם אני לא רוצה להתנתק מהקבוצה, אני מרגיש שעליי לעשות את זה. אחרת, כשאחזור לא יהיו לי חידושים פנימיים, והחידושים יכולים לבוא רק כתוצאה מהתרחקות והתנתקות.

בענין הפצת הקבלה, דברים רבים שאנחנו מבצעים - המקובלים מעולם לא עשו, במשך כל ההיסטוריה. לכן מה שאנחנו עושים נעשה לראשונה. אין לנו נסיון, וזה לטובה, משום שזה מלמד אותנו את האמת: כל מה שבכוחך ובידך לעשות - עשה. מה הפירוש "שבכחך ובידך לעשות - עשה"? פירוש הדבר הוא: עשה בהתאם להבנתך ובהתאם לגילוי הפנימי שלך (ברור שלא מדובר על הידיים). הרי אנחנו מתפתחים בצורה מתמדת, ולכן רואים בכל פעם דברים חדשים כלשהם, ובהתאם להם אנחנו נעשה משהו.

על ההפצה אני, כמוכם, לא יכול לומר כלום. לומר שטוב עכשיו ושיהיה טוב אחר כך - את זה אני לא יכול. מה עדיף: להדביק מודעות או למסור הרצאות? אלו הם דברים הנמצאים בתוך אותו כלל: מה שבכחך לעשות - עשה.


- כיצד זה יכול להזכיר לנו את הבורא?

בכל פעם שאנחנו משתתפים בהפצת הקבלה, יש לזכור את המטרה הסופית של הפעולה הזאת שלנו ובכלל, של כל פעולה. המטרה הסופית שלנו היא גילוי אלוקותו לכל האנושות, כלומר, באופן הזה עלינו לסייע לגילויו האישי והכללי של הבורא. זה מה שאנחנו עושים. האם רצונו של הבורא בכך? בוודאי. כמו שכותב בעל הסולם: "כל נחת רוח של יוצרנו ית' ליהנות לנבראיו, היא במידה שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם".