מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה

תשנ"א - מאמר ה'

1990/91 - מאמר 5

רש"י מביא דרשת חז"ל על "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". למה לא כתוב את השמות של הבנים שם, חם ויפת. אלא, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

ויש להבין, זה שאמרו שתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, הידיעה הזו היא, ששאר אנשים שידעו דבר זה, או שהצדיקים בעצמם צריכים לדעת זה. ידוע, בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד. נמצא, זה ששאר אנשים צריכים לדעת, מה הם התולדות של צדיקים מעשים טובים, הוא גם כן בגוף אחד. כלומר, שהצדיק בעצמו צריך לדעת, שתולדותיו הם צריכים להיות מעשים טובים. ויש לדעת הידיעה הזו לגבי הצדיק בעצמו. מה מוסיף לו הידיעה הזו, בעבודה.

ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו בעבודה, מעשים טובים או מעשים רעים. הנה מעשים טובים הוא, היות שידוע שבקיום תו"מ יש להבחין בחינת מעשה, היינו שהאדם מקיים תו"מ בבחינת מעשה. היינו, שהוא מאמין בה', ומקיים מצותיו, וקובע עתים לתורה. אולם על ענין כוונה הוא לא משים לב, כלומר, לתועלת מי הוא עובד. אם כוונתו הוא לתועלת עצמו, שעל ידי קיום בתו"מ הוא יקבל שכר, שזה נקרא תועלת עצמו, או שהוא עובד לתועלת הבורא, שהיא, שלא על מנת לקבל פרס.

וההבדל ביניהם הוא, כי בזמן שהאדם עדיין עובד לתועלת עצמו, והוא עדיין משוקע בקבלה עצמית, שעל קבלה זו היה צמצום והסתר, כלומר, שענין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אין הוא מסוגל לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שמעשים, שהכוונה היא לתועלת עצמו, נקראים מעשים רעים, כי המעשים האלו מרחקים אותו מלקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהאדם, כשעושה מעשים, הוא צריך להרויח. וכאן הוא מפסיד מזה שהוא נמצא במצב הפירוד מהבורא.

מה שאם כן אם האדם עושה כל מעשיו לתועלת הבורא, שהבורא יהנה מזה, נמצא, שהוא הולך על קו ודרך להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה. וכשיש השתוות הצורה, אז ממילא עובר ממנו הצמצום וההסתר. ואז האדם זוכה להטוב ועונג, מה שהיה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. לכן נקראים המעשים שהאדם עושה לתועלת הבורא, בשם מעשים טובים, משום שהמעשים האלו מביאים את האדם לזכות להטוב.

ובהאמור יש לפרש, שהצדיק צריך לדעת, שהתולדות של צדיקים, הם מעשים טובים. ידוע שתולדות נקראים פירות, שהם תוצאה מהמצב הקודם, שזה נקרא סיבה ומסובב, או אב ותולדה. נמצא, שהאדם, כשהוא מקיים תו"מ, ורוצה להיות צדיק, איך הוא יכול לדעת, אם הוא צדיק או לא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא, או רשע הוא". אולם איך הוא יכול לדעת זה.

לכן אמרו, "תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים". אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו"מ, מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו"מ שהוא עושה, גורם לו אח"כ, שיעשה הכל בע"מ להשפיע, כנ"ל, שהוא לתועלת ה', זהו סימן שהוא צדיק.

אולם אם אין התו"מ שהוא עושה, מביאו, שיוולדו אח"כ תולדות של מעשים טובים, אלא מעשים רעים, היינו, שיעבוד רק לתועלת עצמו, ואינו מביאו שיוכל לעשות מעשים טובים, שהוא לתועלת ה'. אין הוא נכנס בגדר צדיק, אף על פי שהוא מקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. אולם זהו רק בדרך עבודה. אבל בבחינת הכלל, מי שמקיים תו"מ בכל הדקדוקים, כן נקרא צדיק.

על הכתוב, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מביא רש"י דרשת חז"ל, "שיש שדורשים לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי". ויש לפרש, מדוע דורשים לשבח, ומדוע דורשים לגנאי. כלומר, מה היא האמת.

בדרך העבודה, כשמדברים הכל באדם אחד, נמצא, שגם הדורות, אין הכוונה בכמה גופים, אלא בגוף אחד בכמה זמנים. אם כן, מה יהיה הפירוש לשבח ולגנאי. הנה בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) אומר שם וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. ותדע, שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עליה שהוא כקטן שנולד. ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד. שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק בע"מ להשפיע נחת רוח לה' יתברך. ויתגלה לנו כל טוב ועונג הגדול של מחשבת הבריאה. ואז נראה בעליל, כי כל העונשים שהיו בימי הירידה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכיות ממש. וזהו "יום ליום יביע אומר".

ובהאמור יש לפרש "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", שיש כאן לדרוש לשבח, ויש לדרוש לגנאי. ושניהם אמת. כלומר, אם כתוב "בדורותיו", לשון רבים, משמע שהדור נחלק לכמה הפסקות. לכן יש הרבה דורות. וזה יתכן שבזמן עבודה היו לו ירידות ועליות. לכן נתחלקו לכמה דורות.

נמצא, שזמן הירידה, נקרא בחינת גנאי, כמו שאומר בהסולם, שבאים לפעמים להיות לבחינת "תוהה על הראשונות", ואין לך יותר גנאי מזה. נמצא, יש דורשים לגנאי, היינו על הירידות. וכמו כן יש דורשים לשבח, היינו זמן העליות, שזהו שבח, שיש לו אז חיבור עם הקדושה.

ותמים נקרא, שכל הדורות נעשו לבחינת שלימות, הנקרא תמים. כלומר, שזכה לבחינת גמר התיקון, היינו כנ"ל, שגמרו לתקן את הכלי קבלה לקבל בע"מ להשפיע. נמצא, שכל ריבוי הדורות, שהיה הפסקות באמצע, היינו ירידות, כנ"ל, קיבלו תיקון, ונעשו תמים בדורותיו. וזהו ענין שדורשים לשבח, וענין שדורשים לגנאי, ושניהם אמת, ומשניהם נעשה ענין אחד, הנקרא "תמים בדורותיו".

אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, אין להם ענין של עליות וירידות, עד כדי כך, שיכולים לבוא לבחינת תוהה על הראשונות, מטעם, שכל זמן, שלא רוצים לפגום בהרצון לקבל, אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה. לכן אנשים האלו מחזיקים עצמם שהם שלמים. וכשמסתכלים בתורה, הם רואים את עצמם, שהם ברוך ה' לא נורא, פחות או יותר הם בסדר.

וזה נקרא עין פנים לתורה, היינו שיש כאן להבחין ב' בחינות:

א) צר עין הוא נותן פנים לתורה, כלומר, שהוא מפרש את התורה על דרך צר עין, הנקרא "צר מחסדים", כלומר, שיותר מתועלת עצמו, הוא בכלל לא מבין, איך יכול להיות דבר כזה. לכן הוא מפרש את התורה, באופן שלא יגיע שום רע לתועלת עצמו. וזה על דרך שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אין אדם לומד, אלא ממקום שלבו חפץ". כלומר, אם הוא צר עין, נמצא, העין פנים לתורה, הוא על דרך שיצמח מזה אהבה עצמית.

ב) יש בחינת עין יבורך, כמו שכתוב, "טוב עין הוא יבורך", שפירושו, שמי שיש לו טוב עין, היינו שהוא אוהב להשפיע, שזהו ההיפך מצר עין, לכן, היות שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, הוא, כשמסתכל בתורה, הוא רואה, שמכל המקומות שבתורה, שהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שהוא למד ממקום שהוא. היינו, הוא רואה שצריכים לעבוד רק בע"מ להשפיע. נמצא, שטוב עין, הוא זוכה להברכות, שנקראות בחינת חסד, שהוא זוכה לבחינת דביקות. וע"י זה הוא זוכה אח"כ לבחינת טוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.

נמצא, שהאדם צריך לתת עבודה, בכדי להשיג את הצורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. אולם כל אדם רוצה מקודם השכר ואח"כ הוא יכול לתת עבודה. כלומר, כל אדם רוצה שמקודם יתן לו את הרצון להשפיע, הגם שעדיין אין האדם מבין שנחוץ לו את הרצון. אבל הוא שמע, ששכר, מה שמקבלים עבור העבודה, הוא שנותנים לו מן השמים את הרצון להשפיע. לכן הוא רוצה שיתנו לו את הרצון. וכל כוונתו היא, בכדי שלא יצטרך לעבוד בכדי להשיג אותו.

אולם, אין אור בלי כלי. כלומר, זה שהאדם צריך לתת מקודם יגיעה, בכדי שיהיה לו רצון וצורך לזה, מטעם, כי אין מילוי בלי חסרון, לכן האדם צריך לקבל כל פעם ירידות, מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הכח, שיהיה בידו כח לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון להשפיע.

ולכן בזמן שאנו מבקשים מה', שיתן לנו את הרצון להשפיע, בכדי שיהיה לנו דביקות בה', ואנו, מצידנו, אין לנו את היכולת להתגבר על הרצון לקבל שלנו, ולהכניעו, שיבטל את עצמו, וליתן את מקומו, שהרצון להשפיע ישלוט על הגוף.

וסדר התפלה הוא, כמו שכתוב "אבינו מלכנו, עשה למענך, אם לא למעננו". והנוסח הזה לכאורה קשה להבינו, כי מסדר העולם, כשמבקשים מאדם איזה טובה, אומרים לו, עשה לי טובה למענך, היינו לטובתך. ואם אין אתה רוצה לעשות לי טובה, מטעם שזה יהיה לטובתך, עשה מטעם רק לתועלתי.

הלא בטח, אם לא רוצה לעשות לו טוב, אע"פ שיהיה מזה גם כן לטובתו, ומכל מקום הוא לא רוצה, בטח אם מכאן לא יהיה לו שום טוב, בטח שלא יעשה לו טובה. אם כן מה הפירוש, "עשה למענך", ואם לא, היינו אם לא למענך, "עשה למעננו", היינו רק לטובתינו. היתכן.

אלא שיש לפרש כנ"ל, אנו אומרים, "אבינו מלכנו, עשה למענך". אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו.

אולם האדם צריך לדעת, כי אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון. לכן האדם צריך מקודם להרגיש, שחסר לו את הרצון להשפיע. כלומר, זה שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אין זה אצלו בחינת מותרות, היינו, שאליבא דאמת הוא בסדר, אלא חסר לו שיהיה יותר שלם. יש לדעת, שזה לא נקרא חסרון לגבי רוחניות. כי ברוחניות כל דבר צריך להיות שלם. זאת אומרת, אור שלם, חסרון שלם. מה שאם כן מותרות לא נקרא חסרון שלם. וממילא לא יכול לכנס אור שלם.

לכן האור, המכונה שה' נותן לאדם את הרצון להשפיע, הוא נקרא אור התשובה.

כי מטרם שהאדם מקבל את הרצון להשפיע, הוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהוא ההפכיות דקדושה, הנקראת רצון להשפיע, שהרצון לקבל שייך לקליפות. לכן אמרו חז"ל, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וזה שכתוב בתע"ס (דף י"ח אות י"ז) וזה לשונו, "ועל כן נקראות הקליפות מתים, כי בהיפוך צורתם מחיי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו יתברך כלום, ועל כן גם הגוף, הניזון ע"י שמרי הקליפות, נמצא גם כן נחתך מחיי החיים. וכל זה הוא, משום הרצון אך לקבל, ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים.

ובהאמור, אין האדם יכול לקבל את הרצון להשפיע, שה' ישפיע לו, מטרם שיש לו חסרון שלם, היינו שהוא מרגיש שהוא רשע, מטעם שמונח תחת שליטת הרצון לקבל, והוא נפרד מה', והוא רוצה לחזור בתשובה, היינו לחזור ולהדבק בה', שלא יהיה נפרד, כי הפירוד עושה בחינת מיתה, כנ"ל, "שרשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא, שאם אין האדם מרגיש עצמו לרשע, אין לו חסרון שלם, שה' יתן לו את העזרה, היינו הכח של רצון להשפיע, שאאמו"ר מכנה אותו, טבע שני. לכן לא שייך לומר, חוזר בתשובה, בבחינת עבודה, מטרם שהוא מרגיש מקודם, שהוא רשע.

ואח"כ הוא מבקש מה', שיעזור לו, היות שהוא רוצה לחזור בתשובה. והוא רואה, שאין בידו כח לעשות תשובה בלי עזרת ה'. לכן, במצב כזה, כשיש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם, אז הוא מוכשר לקבל את העזרה השלימה מה', היינו הרצון להשפיע.

אולם חז"ל אמרו, "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות י"ח). והטעם הוא, כי בעבודה, עבר ושנה, אמרו חז"ל, "נעשה לו כהיתר". אם כן, אין אדם משים עצמו רשע, שיכול לומר, שיש לו כלי שלם, היינו ממש שהוא מרוחק מה', עד כדי כך שהוא מרגיש עצמו למת. כלומר, שענין, "רשעים בחייהם נקראים מתים", יש לפרש, מתי האדם יכול לומר, שהוא מרגיש עצמו לרשע בפני ה'. יש לומר, בזמן שהוא מרגיש עצמו למת. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אז הוא מרגיש עצמו לרשע.

אם כן מאין האדם לוקח הרגשה זו. והתשובה היא, כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שידיעה והרגשה זו באות מלמעלה, כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ושואל, מי הודע. ומשיב, ה' הודע לו". נמצא, שגם הידיעה וההרגשה הזו שחטא, באה גם כן מלמעלה. כלומר, הן החסרון והן המילוי, היינו הן האור והן הכלי באים מלמעלה.

אבל ידוע, שלכל דבר צריכים אתערותא דלתתא. התשובה היא, שהאדם צריך מקודם לעשות מעשים טובים. כלומר, שסדר עבודה מתחיל, שהאדם רוצה לעשות מעשים טובים, שזה נקרא, שהוא רוצה לעשות מעשים לתועלת ה', הנקרא לשם שמים. ואז, ע"י זה שהוא רוצה להתקרב לה', והוא חושב, שחסר לו רק קצת שלימות, אבל באמת הוא בסדר, אבל היות שרואים מלמעלה, שהוא רוצה להתקרב לה', מתחילים לתת לו כל פעם את החסרון שיש בו, שהוא מרוחק מה' מכל וכל.

וזה לא כמו שהוא חשב מקודם, שחסר לו קצת שלימות, אלא מלמעלה מגלים לו איך שהוא מרוחק מה' בהפכיות הצורה, עד שהאדם מרגיש עצמו לרשע בפני ה', ואין בידו לעשות משהו לצורך לעשות נחת רוח ליוצרו.

ואז הוא בא לדרגת רשע, ואז הוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אלא הוא ממש מת. ואז יש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם. ואז יש מקום, שה' יתן לו אור שלם, היינו עזרה שלמה, שהוא הרצון להשפיע. וזה נקרא, שהוא נעשה אז "חוזר בתשובה".

אולם יש לדעת, שבסדר עבודה יש להבחין, שיש לפנינו בחינת אמונה, שהוא בחינה למעלה מהדעת, הנקרא חוק, ויש בחינת תורה, הנקרא משפט. ואמר אאמו"ר זצ"ל, ש"חוק נקרא אמונה למעלה מהדעת, ומשפט נקרא בחינת תורה", ששם דוקא בתוך הדעת. ואמר, כי מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה (מי שלא יודע הציווי של האדון, איך הוא יכול לעבוד אותו). לכן האדם צריך להשתדל להבין דברי תורה, הנקרא בחינת משפט.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (בראשית חמישי) "ויקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה, ושם השנית צילה". ויש להבין, מה זה בא ללמדנו, בעבודה, כמה נשים היה לו. וגם לדעת את שמותיהם. והענין הוא, כי "למך", הוא אותיות "מלך", שזה מרמז לנו, שהאדם צריך לעשות צירופים טובים, שהכוונה היא, שיזכה להרגיש שיש מלך העולם, ויש להאדם זכיה גדולה, אם הוא משמש למלך העולם.

וענין נשים היא בחינת עוזרת, כמו שכתוב "לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", שהאשה הכוונה העוזרת. זאת אומרת, מבחינת מה שהיא עוזרת לו, היא נקראת אשה, היינו, שמשלמת לו את העבודה, על ידי זה שהוא משמש עם בחינתה. לכן נבחן, שהיא עוזרת לו להשיג את שלמותו.

ויש לדעת, ששלמות העבודה היא בב' בחינות:

א) בחינת מצוה,

ב) בחינת תורה.

וידוע, שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודעת נקרא בחינת שמש, כמו שכתוב "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא, שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש. וזה נקרא בחינת צל. ובזה יש לפרש, שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקחת בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פירוש, "ושם האחת הוא צילה". היינו, שהוא מקבל עזרה לזכות לשמש את המלך על ידי האמונה. אולם זה עוד לא נבחן לבחינת שלימות. כי הצל על השמש, היינו הלמעלה מהדעת, מה שצריך להיות על האמונה, זה עוד לא נבחן לשלימות עבודה.

וצריכים גם כן לבחינת תורה, שזה נקרא בחינת משפט. וידיעה, כי מה שלא מבינים, לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. מה שאם כן תורה נקראת בחינת עדות. כידוע, שאין עדות מפי השמיעה, אלא מבחינת הראיה. כי ראיה נקראת ידיעה.

וזה שכתוב, "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת, הנקראת אשה, שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהוא בחינת אור ולא צל. ודוקא שיש לו בחינת תורה ומצוה, אז הוא נקרא אדם השלם.