Вы находитесь здесь: КАББАЛА / Библиотека / Барух Ашлаг (РАБАШ) / Произведения РАБАШа / Шлавей Сулам / 1989 г. / מהו שכתוב ''והשבות אל לבבך''
РАБАШ

מהו שכתוב ''והשבות אל לבבך''

תשמ"ט - מאמר י"ד

1988/89 - מאמר 14

בזה"ק (וארא דף כ"ט ובהסולם אות פ"ט) כתוב שם וזה לשונו, "פתח ר' אלעזר ואמר, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא אלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך.

ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת "כי ה' הוא אלקים", אז "והשבות אל לבבך". ותדע זה. כי "לבבך" פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד, היינו בשני יצריך, שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות טובות. ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצר טוב ליצר הרע, ואז תמצא "כי ה' הוא אלקים", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה ישנו בידיעה זו, שאם יודעים, ש"ה' הוא אלקים", באים לידי "והשבות אל לבבך", שזוהי שאלת ר' אלעזר. ועוד יש להבין את התשובה שאומר, שאי אפשר להגיע לידיעה, ש"ה' הוא אלקים", מטרם שזוכים לידי "והשבות אל לבבך". מהו הקשר, שזה תלוי בזה. כלומר, שדוקא בזמן שהוא עובד את ה' עם היצר הרע גם כן, אז יכולים לבוא לידיעה זו.

וכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין מטרת הבריאה ואת ענין תיקון הבריאה, שידוע כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שפירושו, שהבורא רוצה, שכל הנבראים יקבלו טוב ועונג. ומטרם שהגיעו לקבלה זו, אין עדיין ניכרת השלימות שבמטרת הבריאה, היות שעדיין ישנן בחינות בעולם, שעוד לא השיגו את הטוב ועונג.

לכן שלימות מטרת הבריאה ניכרת דוקא בזמן, שכולם ישיגו את הטוב ועונג. וזה נקרא, כמו שאומר האר"י הקדוש, "שמטרם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד", כמו שכתוב בתע"ס, שפירושו, שבחינת הטוב ועונג, שהיה ברצונו להטיב לנבראיו, היתה שם בחינת כלי, הנקראת מלכות דאין סוף, שקיבלה את האור. והיה האור, הנקרא "הוא", והכלי, הנקרא "שמו", אחד, שלא היה שינוי צורה. וזוהי מטרת הבריאה.

ואח"כ בא ענין של תיקון הבריאה, כמו שאומר האר"י הקדוש, "שבכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצם את עצמו". ומפרש שם באור פנימי, שבכדי שלא תהיה בחינת בושה, היות ששינוי צורה גורם בחינת פירוד בין המקבל להמשפיע, וכמו כן כל הדברים שאינם נוהגים בהשורש, גורמים בחינת אי נעימות בהענפים, כידוע, לכן ע"י הצמצום וההסתר, שנעשה, ניתן להתחתונים מקום לתקן את הכלי קבלה שלהם, שיהיו בעמ"נ להשפיע.

ואז כבר תהיה השתוות הצורה בין המקבל להמשפיע. אז יקובל כל האור, שהיה ברצונו להטיב לנבראיו, מגולה אצל התחתונים. ושוב יהיה "ה' אחד ושמו אחד", שפירושו, שהטוב ועונג, שהיה מגולה בעולם אין סוף בכלים דקבלה, יתגלה האור הזה בכלים דקבלה, המתוקנים בע"מ להשפיע.

ומכאן נמשך לנו ב' דברים:

א) הרצון לקבל, הנמשך ממטרת הבריאה, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ומבחינה זו נמשך הרע, הנקרא בשם "יצר הרע", שתכונתו היא אך ורק לקבל לתועלת עצמו.

ב) הרצון להשפיע. והוא נמשך מכח הצמצום וההסתר, שנעשה בכדי שיהיה תיקון הבריאה, שהוא נקרא בשם "יצר טוב", היות שע"י הרצון להשפיע מגיעים להשתוות הצורה, שהיא בחינת דביקות, שעל ידה יקבלו את הטוב והעונג, שיש ברצונו להטיב לנבראיו, שאז יבוא מטרת הבריאה לשלימותה.

הנה, בזמן שהאדם רוצה להכנס בעבודת הקודש, כלומר לעבוד ולתת יגיעה, בכדי שיקבל שכר, שהשכר שלו יהיה, שיזכה לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז הגוף, שנולד מצד המטרת הבריאה עם הרצון לקבל לעצמו, כנ"ל, הוא מתנגד בכל תוקף, והוא צועק, הלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואין הבורא חסר כלום, שהתחתונים יתנו לו.

אם כן הוא שואל, בשביל מה אני צריך להשתדל, שהכל יהיה לשם שמים בלי תמורה. והלא זה הוא נגד מטרת הבריאה. ואם היה נכון, שצריכין לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אם כן מדוע ברא בנו רצון לקבל לעצמו. אלא היה צריך לברוא בנו רצון להשפיע. אז היו כל הנבראים עובדים לתועלת ה'.

אלא מה אתה רוצה לומר, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא בנו רצון לקבל. ואח"כ הוא רוצה, שיעבוד בשבילו לתועלת ה'. וזהו יסורים גדולים באם, שרוצים לבטל את הקבלה עצמית, ולבטל את כל עצמיות שבנו, ולא להשאיר אצלנו שום דבר עבור תועלת עצמנו.

וכמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם". שפירושו, שאם הוא עושה הכל לשם שמים, אלא משתתף גם עבור עצמו קצת, זה נקרא "דבר אחר". הרי זה נעקר מן העולם, היינו מעולם הבא, היינו שלא יכול לזכות להשכר, שמקבלים עבור עבודת האדם בתורה ומצות.

נמצא לפי זה, שאין אנו יכולים להבין, שרצונו להטיב לנבראיו, נתן לנו יסורים לעבוד בשבילו. וכי בשביל מה הוא צריך, שאנחנו נסבול יסורים, בזה שאנחנו צריכים לוותר על הרצון לקבל שלנו. לכן בזמן שאנו הולכים בכפיה, ועובדים בהתגברות על הרצון לקבל שבנו, ואנו אומרים להגוף שלנו, אין אנחנו צריכים להיות חכמים.

אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שהם מלמדים אותנו, שאנו צריכים לקיים את התו"מ בלי שום תמורה, אלא כמו שאמרו (אבות פרק א' ג') וזה לשונם, "הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

זאת אומרת, שאנו צריכים להאמין, שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שהוא צריך שאנחנו נעבוד בשבילו. אלא אנו צריכים להאמין, שזה שאנחנו צריכים לעבוד בשבילו, זהו בטח לטובתנו. היינו, שע"י זה נגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג. אלא, שהעבודה הזו היא לצורך תיקון הבריאה, כנ"ל.

אולם, היות שזה הוא נגד הדעת, לכן אין האדם מסכים לזה, וצריך כל פעם להתגברות, היות שכל התגברות פועלת רק לשעתה, וכל פעם הוא צריך להתגברות מחודשת. המצב הזה נקרא בחינת "דין". כלומר, שעדיין האדם נמצא במצב של שליטת הצמצום ודין, שהיה שלא יהיה מגולה את אור פניו יתברך, שכולם ירגישו איך שהבורא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ועונג.

אלא כל אחד רואה, איך שמידת הדין שורה בעולם, היות שכל אחד מרגיש חסרונות, הן בגשמיות והן ברוחניות. אז האדם אומר, ששם אלקים, שהוא מידת הדין, על ידו מתנהג העולם. והאדם צריך להאמין, שבאמת הכל הוא רחמים, אלא לפי שעה הוא צריך כך להרגיש, היות שהכל הולך על דרך התיקון, שדוקא ע"י זה תהיה היכולת להגיע למטרת הבריאה, שהיא טוב ועונג.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר של "והשבות אל לבבך", להידיעה "כי ה' הוא אלקים". כי מטרם שהאדם מגיע לידי מדרגת, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, המכונה "בע"מ להשפיע", אין האדם מסוגל לראות, שכל מה שמתרחש בעולם, הקב"ה מתנהג עם העולם בבחינת טוב ומטיב.

אלא הוא צריך להאמין, שכך הוא, ולומר, כמו שכתוב "עינים להם ולא יראו", אלא שהוא רואה, שהנהגת העולם היא במידת הדין, הנקראת "אלקים". אלא אח"כ, שהוא זוכה לכלים דהשפעה, שהמתקן את הכלים דקבלה שלו, שיהיו בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שהוא יכול להיות עובד ה', גם ביצה"ר, כי יצר הרע נקרא "הרצון לקבל לתועלת עצמו", כנ"ל, שמזה נובע כל הרע שאנו רואים בעולם, שזה נוהג גם בין אדם לחבירו, שכל המלחמות והגנבות והרציחות שישנן בעולם, נובעות מהרצון לקבל לתועלת עצמו.

וכשהוא מתקן את הרצון לקבל הנאה, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל השתוות הצורה, שהוא מקבל בחינת דביקות בה'. ואז מסתלק ממנו את הצמצום וההסתר, ששורה בעולם. ואז הוא רואה רק טוב. ואז הוא רואה, שכל מה שהיה מרגיש לפני שזכה לדביקות, היו רק תיקונים, שיביאו אותו ע"י לידי השתוות הצורה. נמצא, מה שהיה חושב, שההתנהגות העולם היא במידת הדין, שנקרא "אלקים", הוא רואה, שהוא רחמים, הנקרא "הוי"ה".

ובזה יש לפרש את הקשר של "והשבות אל לבבך" ל"הוי"ה הוא אלקים". היות כי מטרם שזוכים להשבת הלב, שהיה בשינוי צורה וריחוק מקום, כלומר המקבל לעצמו הוא בשינוי צורה מהמשפיע, שזה נקרא ריחוק, נמצא שהשתוות הצורה נקראת, שהשיב את המקבל להמשפיע, זה נקרא "והשבות אל לבבך".

אז רואים, שכל מה שחשב, שהעולם מתנהג בדין, שהוא אלקים, הוא רואה עכשיו, כי "הוי"ה הוא אלקים". היינו, ש"אגלאי מילתא למפרע", שהיה הכל במידת הרחמים. וזה שכתוב "כי הוי"ה הוא אלקים". אולם מטרם שזוכים להשבת הלב, הנקרא "השתוות הצורה", חושבים שהכל הוא מידת הדין, שנקרא "אלקים".

ובהאמור יש לפרש מה שמקשים, מדוע אם ה' היה רוצה להוציא את עם ישראל ממצרים, הוא שלח את משה, לבקש ולהתחנן מלפניו, שיתן רשות לעם ישראל לצאת ממצרים. הלא אנו רואים, שעשה שם נסים לאבותינו במצרים. היינו, שכל המכות היו אצל המצרים, ולבני ישראל, לא היו שולטים שום דבר של המכות, ומדוע ה' לא הוציא את עם ישראל בעל כורחו של פרעה. ובדרך הפשט יש הרבה תירוצים. ונפרש זה על דרך העבודה.

ידוע, שכל אדם הוא "עולם קטן", שהוא כלול מע' אומות העולם ועם ישראל, היינו בחינת ישראל שבו, שהיא בחינת ישר-אל, כלומר, שכל מה שהוא עושה, הכל לשמו יתברך. ובחינה זו היא בגלות, בתוך הקליפות, שהם ע' אומות. ובחינת מצרים נקראת שהם מצירים לבחינת ישראל שבו. ופרעה מלך מצרים, נקרא בחינה המושלת ושולטת על עם ישראל. והקב"ה רוצה שגוף האדם צריך לעשות בחירה, היינו שהרע שבאדם יכנע, כלומר שהרצון לקבל הכללי שבו, יתן מקום לצאת משליטת...(ההמשך חסר).

наверх
Site location tree