אגרת לח/ב
מי הוא האני שאנו אומרים שהוא העובד ה', ומי הוא המקבל שכר שהבטיחו עליו שע"י מעשים טובים הוא יזכה לעתיד הטוב.
כל הדברים נאמרו רק על האדם שהוא מבחר היצורים, כמו שכתוב: "ויברא אלקים את האדם בצלמו". וענין בריאה נקרא דבר חדש, שהוא בחינת יש מאין, שענינו הוא הרצון לקבל תענוג. היינו שנברא מציאות חסרון שמשתוקק תמיד למלאות את החסרון עם תענוג.
ובכדי שהרגשת התענוג תהיה בתכלית השלמות, ניתן לו בחינת עבודה בתורה ומצות שעל ידי זה ישתלם ויהיה מוכשר לקבל את התענוג בלי שום חסרון כל שהוא. היינו שמדרך מקבל תענוג מחברו שמרגיש ביחד עם קבלת התענוג בחינת הרגש יסורים מטעם בושה הנקרא נהמא דכסופא, ועל ידי השתלמות במידות טובות אזי תהיה לו היכולת לקבל תענוג בלי הרגש בושה.
היוצא מזה שהאדם נקרא הרצון לקבל תענוג. ולהרצון לקבל תענוג ניתן לשמשו ידים ורגלים, וכמו כן משמש הכי נכבד הנקרא שׂכֶל, שכל אלו המשמשים מביאים לו תענוג, ואם חסר לו אחד מהמשמשים אזי חסר לו אותו התענוג המיוחד להמשמש החסר לו.
ואם חסר לו המשמש הכי נכבד, היינו שחסר לו השכל, גם אז יש לו הרגש של תענוג ויסורים, רק שאז הוא יכול להחליף ובמקום לקבל תענוג גדול הוא מקבל תענוג של מה בכך, היינו שהוא אינו מסוגל לשקול בשכלו מה ששוה יותר בבחינת כמות ואיכות ולכן הוא מסוגל לעשות היזקים ולשבור כלים. ובטח גם במה שהאינו שפוי בדעתו עושה יש לו כוונה לקבל תענוג, אחרת הוא לא היה עושה את הדבר הרע הזה, אלא שיש לו סיבה שמביאתו לעשות את הדבר המקולקל, אלא שכל מה שרק נדמה בעיניו שיהיה לו תענוג תיכף הוא עושה, ואין לו אותו הכח לשקול בשכל אם הסיבה היא סיבה אמיתית או שזה רק דמיון.
ואל יקשה בעיניך איך אפשר להיות תענוג אם משברים או מקלקלים איזה דבר. הלא מספרים על הפילוסוף אריסטו ששרף פלטין גדול ויקר, והסיבה שלו היתה בכדי להנציח את שמו, היינו שישאר שמו לנצח שכל אחד יזכור את שמו על ידי העשיה הזו שעשה, שכולם יזכרו שאריסטו שרף את הפלטין הגדול. נמצא לפי זה הגם שעשה דבר רע אבל היתה לו סיבה, היינו שהיה מרגיש תענוג בזה שעשה את המעשה המקולקל בזה שינציח את שמו. כמו כן לכל מי שאינו שפוי בדעתו חסר לו רק כח הביקורת, אבל עצם האדם עדיין נמצא במציאות. וכמו כן יש תענוג ממניעת היסורים, והיות שזהו כבר חשבון מבחינת עתיד, היינו שהוא עושה עכשיו מעשה בכדי שלא יהיה לו אחר כך יסורים, ודבר זה כבר שייך להשכל, היינו מה שהשכל מזכירו שדבר זה הוא רע, והיות ששכלו כבר לקוי לכן אינו יכול לצרף מחשבות, לכן אין הוא מרגיש רק ההוה ולא העבר והעתיד.
היוצא מזה שהשכל הוא רק משמש להאדם כמו שאר המשמשים, ועצם האדם נקרא החסרון המשתוקק לקבל תענוג, היינו שמרגיש תכלית השלמות בתענוג. והרצון לקבל ישנו בכל בעלי החיים, רק לאדם ניתן מציאות הרגש זולתו, היינו שיכול להשתתף עם חבריו ולקבל חלק מהרגשת חברו, היינו לקבל תענוג בזה שיש לחברו תענוג, וכמו כן לקבל יסורים חס ושלום בזה שיש לחברו יסורים.
נמצא שניתן לאדם עוד מקום לקבל תענוג היינו ממקום שמחוץ לגופו, היינו שבעלי חיים אינם מתפעלים רק מהם עצמם אבל לא מזולתם, מה שאם כן למדבר ניתנה יכולת להרגיש מזולתו גם כן (חוץ מבעלי חיים ידועים שניתנה להם הרגשה זו מצד הטבע וזהו דוקא לאותו מין בעלי החי שיש להם הרגשה זו).
ונוסף על המדבר ניתן כח לאיש הישראלי במיוחד - הרגש אלקות, שמבחינה זו אמרו: "אתם קרויין אדם", שזהו כח נוסף על מין המדבר, היינו שיכול להצטער בגלות השכינה ולשמוח בכבוד שמים שמתגלה בעולם. נמצא לפי זה שניתן לאיש הישראלי עוד מקום לקבל תענוג, נוסף על בחינת המדבר. וזהו עיקר התענוג שהעולם נברא רק בכדי לקבל את התענוג של הרגש אלקות.
והגם שכל התענוגים שישנם בעולם הם מצד הקב"ה, מה שהקב"ה מאיר בכל אלו הדברים - ומדוע נקראים התענוגים האלו תענוגים גשמיים? זהו מטעם שהאדם יכול להרגיש בהם תענוג ואין לו ההכרח לשתף את הקב"ה בדבר זה, היינו שאפילו שאין לו הרגש באלקות, אפילו בזמן שאינו מאמין בה' חס ושלום - גם כן ניתן לאדם להרגיש טעם בכל אלו הדברים.
מה שאם כן להרגיש טעם בתורה ומצוות אי אפשר בלי קבלת עול האמונה, ובשיעור שמאיר לו אור האמונה בשיעור זה הולך ומתגדל אצלו הרגש התענוג בתורה ומצוות, לכן אנו מכנים את הרגשת התענוג בתורה ומצוות בשם תענוג רוחני.
והתענוגים הגשמיים ניתן לאדם להרגיש אפילו בזמן שאין לו שום שייכות לתורה ומצוות, מטעם שבלי חיות אין האדם יכול לחיות, כי כל אדם מוכרח לטעום טעם תענוג, וזה נובע מטעם שהטבע של הבריאה הוא רצון לקבל תענוג, כי מחשבת הבריאה הנקרא רצונו להטיב לנבראיו, הטביע בנבראים צורך לקבל הנאה, ובזמן שאין האדם רואה לעצמו שום תענוג לא בהוה ולא בעתיד הוא מוכרח לאבד עצמו לדעת, משום שכל ביאתו לעולם הזה היא רק לקבל תענוג.
והיות שניתן לאדם זמן בעבודת הבחירה שיהיה מואס ברע ובוחר בתורה ומצוות, כי רק בזמן הבחירה יש אפשרות להסתגל במידות טובות שיהיו מוכשרות לקבל את הטוב האמיתי, לכן בזמן העבודה ניתן זמן של הסתר, היינו שאינו מרגיש טעם של תענוג בתורה ומצוות, כי רק בזמן ההסתר שייך ענין בחירה.
ובנתיים היינו עד שזוכה האדם להרגיש טעם חיות של רוחניות אזי הוא לוקח כל חיותו רק מדברים גשמיים שהנאתם היא מצומצמת, שזהו רק בחינת מעבר, היינו עד שיבוא לטעום טעם רוחני, לכן הוא מוכרח להרגיש טעם רק בדברים גשמיים. וגם באלו התענוגים הגשמיים ניתנה הזדמנות שהאדם יכול להרגיל את עצמו שיקבל את הנאתו לשם שמים.
הרצון לקבל נקרא גופו של אדם, ולכן אינו מקבל שום השתנות לעולם אלא הוא במצב הזה היינו שמשתוקק תמיד לקבל תענוג.
לבוש. כל דבר המקבל שינוים אינו עיקרו של העצם, כי עצם אינו מקבל שינוי. לכן כל הדברים שהאדם לוקח מהם הנאה דבר זה נחשב אצלו כמו לבוש, למשל היום הוא לובש בגד זה ומחר בגד אחר. יש בגדים שמשמשים עמהם במטבח ויש בגדים שמשמשים עמהם לפני המלך.
כל הנאה נבחנת לאור, ואין אור בלי כלי, שהוא דבר רוחני וכל דבר רוחני מוכרח שיהיה מלובש באיזה לבוש גשמי ורק על ידי הלבוש יכולים לקבל את התענוג שיש בתוכו. ולכן ניתנו לנו הרבה לבושים שיש בתוכם תענוגים, כמו אכילה שתיה מלבושי כבוד וסתם כבוד שנותנים לו, או שמקבלים הנאה מדברי שכל או מתורה ומצוות. ולכל אדם יש לבושים אחרים, שאין אדם דומה לחברו, אבל בדבר אחד יש השתוות - שכולם רוצים תענוג.
שינוי לבושים. השינויים שיש באדם שלפעמים אדם רוצה להנות מכבוד ולפעמים רק מסתם תאוות ולפעמים מתורה ומצוות, יש בזה הרבה סיבות. לפעמים זה נובע מתורשת אבותיו, היינו שהאבות בחרו להם תענוגים מיוחדים להנות וזה עובר מדור לדור. וזה ענין יחוס משפחה, היינו שהמידות הטובות עוברות מאבי המשפחה לדורות הבאים.
כמו כן מקבלים שינויים על ידי ספרים וסופרים, שהאדם מתפעל מהסביבה, כמו שהאילן יונק ממה שנמצאים אצלו מסביבותיו שלכן חותכים תמיד את הקוצים ושאר דברים רעים הנמצאים על יד האילן, כמו כן האדם עץ השדה גם כן יונק מסביבותיו. לכן הוא מתפעל מסופרים, היינו שיש לו חברים טובים ולוקח לעצמו להנות מאותם הדברים שהחברים אומרים שזה דבר טוב וזה דבר רע. או מסביבה של ספרים, היינו מה שלומד וקורא בספרים ושהספרים אומרים שזה דבר טוב וזה דבר רע, ואז האדם הולך בעצתם.